המציל

35 שנה אחרי שהפך את בית"ר ירושלים לאימפריה, אורי מלמיליאן חוזר לקבוצה בה גדל, הפעם כמאמן שבא להרים אותה מההריסות. "7 ימים" ליווה אותו בשבוע לפני שריקת הפתיחה

צדוק יחזקאלי פורסם: 19.08.10, 15:15

פיסת העולם של אורי מלמיליאן, 53, מונחת אצלו באיזו פינה מאובקת בדירת הרווקים־גרושים שלו ברחוב דיזנגוף בתל־אביב. שם, ב"בוידעם", כמו שהוא אוהב לכנות את זה בגיחוך, מוטלים כל אוצרות קריירת הכדורגל המהוללת שלו. זה לא מראה אסתטי במיוחד, הוא מזהיר. "אני חושב שהרוב שם די מפורק. שבור לגמרי".

 

עונת הכדורגל הישראלית החדשה, שתצא לדרך מחר, מזמנת מחזה מרתק וטעון ביותר: איחוד מחודש בין אותו אורי מלמיליאן, עם הפילוסופיה המפוכחת, הפשוטה והצנועה להפליא שלו, שכמו שייכת לעידן אחר, לבין קבוצת הכדורגל היצרית, הלאומנית והשנויה במחלוקת ביותר שרצה ובועטת כאן זה שנים רבות. השאלה המעניינת היא אם זה יסתיים בהולדתה של הקבוצה מחדש אחרי עידן המיליונים המנוכר והקומי משהו של ארקדי גאידמק ובהתרחקות מתדמיתה האלימה והגזענית, או בסילוקו הביתה של מלמיליאן על ידי אותם אוהדים שפעם סגדו לשמו.

 

"אני נראה לך מפחד ממשהו?" שואל מלמיליאן, שהקטע הכי מעצבן שלו זה ההרגל לענות בשאלות.

אני הייתי מת מפחד עכשיו אם הייתי במקומך.

"ואני לא. כמאמן אסור לך לפחד מכלום. אוי ואבוי אם תיכנס ללחץ. מהפאניקה אתה תכניס להרכב כוכב שלא נמצא בכושר והוא ייפצע לך, אז מה עשית?"

 

אבל זו בית"ר. תפסיד פעם־פעמיים והשמיים ייפלו עליך. זה לא אשקלון.

"קבוצה קטנה או גדולה זה אותו דבר בשבילי, חוץ מהעניין של הרגשות. בבית"ר יש לי רגשות אחרים. אני אוהד של הקבוצה. קיפלתי גרביים של שחקנים בבית"ר כשהייתי ילד בן 12 ועזרתי לאפסנאי. לכן ההצלחה תהיה הרבה יותר כיפית והכישלון הרבה יותר כואב. אז מה? שום דבר לא יכול להפיל אותי באמת".