מסתדרת בלעדיך. זה מה שהפחיד אותך, לא?

כל כך פחדת מזה שאני לא צריכה אותך, אלא רק רוצה אותך. לא ראית כמה טוב יותר להיות במקום שבו אתה רצוי ולא נצרך, במקום שבו אתה מוזמן ולא מוחזק בכוחה של סחטנות רגשית

אני מצליחה לפתוח בלעדיך את כל הצנצנות במטבח. אני מתקנת לעצמי פנצ'רים, ולפני חודשיים אפילו עשיתי לבד טסט לאוטו. למרות שאני שונאת את זה, גם עם הזבל אני מסתדרת. אני יודעת לתקן את רוב הדברים בבית, אפילו את הלב שלי, השבור, שהשארת זרוק על המיטה הזוגית שלנו, הצלחתי לתקן. אני משלמת את כל החשבונות בזמן ומזיזה בעצמי את הספה הגדולה לפני שאני שוטפת.

 

בסך הכל אפשר להגיד שאני מסתדרת יופי גם בלעדיך, אבל אתה ידעת את זה. בגלל זה הרי הלכת, כל כך פחדת מזה שאני לא צריכה אותך לידי. לא ידעת מה לעשות עם זה שאני רק רוצה אותך כאן. הפחד הזה כל כך בילבל אותך, עד שלא ראית כמה טוב יותר להיות במקום שבו אתה רצוי ולא נצרך, במקום שבו אתה מוזמן ולא מוחזק בכוחה של סחטנות רגשית.

 

אני לא יכולה להתנצל על כך שלא הייתי תלויה בך בדבר. זאת אני. זה לא אומר שלא אהבתי לדבר איתך, לחלוק איתך את הדברים הקשים והטובים בחיי, להניח את הראש שלך על הכתף שלך ולהרגיש מוגנת. זה לא אומר שלא היו רגעים שלא היו שלמים עד שלא חלקתי אותם איתך, זה בוודאי לא אומר שלא היה לי יותר כיף לתת לך לפתוח את הצנצנת של העגבניות המיובשות.  

 

מתתי כשהלכת, מתתי אבל קמתי לתחייה

זה גם לא אומר שלא בכיתי כשהלכת, כי בכיתי את נשמתי. כרית אחר כרית הרטבתי והטבעתי את עצמי בים של דמעות מכאב אמיתי. מתתי כשהלכת, מתתי אבל קמתי לתחייה. אני לא יודעת מתי ואיך זה בדיוק קרה, אבל בוקר אחד קמתי והרגשתי שזה בסדר שאתה כבר לא כאן. השמש המשיכה לזרוח כל בוקר, הציפורים לא הפסיקו לצייץ ועדיין לא הייתה חנייה מתחת לבית. הכריות התייבשו, ים הדמעות התנקז והכאב קהה.

 

פתאום התחלתי לחשוב יותר ולהבין דברים על עצמי, עליך ועלינו. פתאום ראיתי דברים שמיאנתי לראות קודם לכן, למרות שהיו מונחים ממש לנגד עיניי. חזרתי לכתוב, חפרתי לעצמי עמוק בכל הפצעים, באלה שקשורים אליך ובאלה שלא. למדתי המון, למדתי דברים שערכם לא יסולא בפז, דברים שלמידתם עלתה לי בדמים. הבנתי מה אני רוצה מעצמי, מה אני רוצה מהשותף שלי לחיים, מה אני רוצה מהמשפחה שלי ומה אני רוצה מהחברים שלי. למדתי מה יש לי לתת לכל אלה ולעולם. התחלתי ליישם את הכל.

 

לא תמיד היה קל, לפעמים עדיין קשה, אבל זה בהחלט מספק. לפעמים כשאני עושה משהו נכון אני נזכרת בסיטואציה דומה שהיתה לפני שנה, שבה עשיתי את הדבר הכי לא נכון שרק אפשר היה לעשות, ואני מחייכת ביני לבין עצמי, קצת גאה. לפעמים עדיין בא לי לספר לך את הדברים האלה, אבל רק לפעמים.  

 

אין לי מה לעשות עם הכעס שלי אלייך

בזמן האחרון אני חושבת עליך קצת יותר, אני לא יודעת למה. לפעמים אני עדיין קצת כועסת. קשה לי לכעוס, אבל לפעמים אני מצליחה לכעוס על שעשית לי את שלא ייעשה, על שניפצת את האמון הרב שנתתי בך ולך בצורה הכי בוטה וגסה שיש. כועסת ומיד מחייכת, כי ככה אני. אין לי מה לעשות עם הכעס שלי אלייך, אני לא מתכוונת לחלוק אותו איתך. זה לא עניינך יותר, זה ביני לבין עצמי.

 

כשבחרת לעשות את שעשית ובסופו של דבר הלכת, בחרת שלא לקחת חלק במה שעובר עלי, בחרת שלא לחלוק איתי את הרגשות שלי ושלך. בחרת לא להיות חלק מהחיים שלי. היה לי קשה עם הבחירה הזאת שלך בהתחלה, אבל לאט לאט אני מבינה כמה היא היטיבה איתי. לי לא היה אומץ לקבל אותה, לי לא היה אומץ לראות למה היא כל כך נחוצה. אם אי פעם באמת הצטרכתי אותך שתעשה בשבילי משהו שאני לא יכולה לעשות, זאת הפעם הזאת, הפעם שבה בחרת בשבילך, אבל גם בשבילי.

 

בפעם הבאה, אני כבר יודעת, אבחר מישהו שלא יפחד מזה שאני לא צריכה אותו, שיידע להעריך את זה שאני רוצה אותו. מישהו שיצחק כשיראה איך אני מצליחה לעשות שפכטל בלי להרוס את הציפורניים, מישהו שירצה להזיז בשבילי את הספה ולא יזיז אותה כי הוא חייב, מישהו שינדב את רוחב כתפו לראש שלי ואת עצותיו לנפש שלי כי הוא יודע שהוא יכול לעזור. מישהו שיהיה מספיק חזק ואמיץ ובטוח בעצמו כדי להיות רצוי, רצוי באמת, רק רצוי, לא תנאי לקיומי.

 

• מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם פרידה