פתיחת שנת הלימודים: סכנה בדרך לבית הספר

הסעות התלמידים חוזרות ללא ליווי ראוי או אכיפה מתאימה. הנהגים אינם מיומנים, ובאבזרי בטיחות לא נעשה שימוש. מעברי החצייה לא שודרגו כמובטח, והתוכניות לעשות כך מוקפאות. תמונת מצב עגומה, לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה

לקראת שנת הלימודים: עד כמה בטוחים הילדים שלנו בדרך לבית הספר? בעוד מספר ימים (יום ד') מסתיים החופש הגדול, וכ-1.5 מיליון תלמידים חוזרים לבתי הספר ולגנים. אלא שבדיקת ynet מעלה כי את אנחת הרווחה של ההורים, צריכה להחליף דאגה עמוקה: נתונים מוכיחים כי משרד התחבורה עשה בשנים האחרונות מעט, אם בכלל, כדי להבטיח את דרכם של הילדים בדרך לבית הספר - אם כהולכי-רגל, ואם בהסעות מאורגנות. המלצות של ועדות מקצועיות אינן מיושמות, האכיפה מועטה, ומחלוקות בין משרדי הממשלה ורשויות מקומיות מעכבות שיפורים בתשתיות בטיחות נחוצות.

 

מדריך: כך תשמרו על הילדים בדרך לבית הספר

 

צפיפות בהסעת תלמידים - כולם חייבים לשבת

 

מזניחים את הולכי רגל

אחד הנתונים המדאיגים של השנים האחרונות, שאינו זוכה להבלטה או התייחסות ראויה, קובע כי כשליש מההרוגים בתאונות דרכים בישראל הם הולכי-רגל - שיעור גבוה משמעותית מהממוצע במדינות מערב אירופה. והמצב חמור במיוחד בקרב ילדים: 18 מ-29 ילדים עד גיל 14 שנהרגו בתאונות אשתקד, נפגעו כהולכי-רגל. ומה נעשה כדי לשפר את המצב? מעט מדי, במקרה הטוב.

 

קחו למשל את החלטתו של שר התחבורה בעבר, שאול מופז, אשר בישר במרץ 2009 על ניסוי "מהפכני" בתחום התשתיות: 4.5 מיליון שקל הוקצו לשדרוג 150 מעברי חצייה, ובכלל זאת התקנת פסי האטה, הגבהת המעברים ושיפור נראות התמרורים. אולם, מקורות במשרד התחבורה אומרים ל-ynet כי חילוקי דעות בין המשרד ורשויות מקומיות מנעו את יישומה המלא של התוכנית השאפתנית. עדות לאוזלת היד שמגלה המדינה בכל הנוגע למעורבות הולכי-רגל בתאונות, אפשר למצוא בכך ששיעורם מכלל הרוגי התאונות כמעט לא השתנה בעשור האחרון: 35% בשנת 2000 לעומת 32% בשנים 2008 ו-2009.

 

מי צריך חגורת בטיחות

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות, מלמדים כי מרבית הילדים הנוסעים ברכבי הסעות אינם עושים שימוש באמצעי הבטיחות הזמין ביותר - חגורת בטיחות. אמנם לילדים בגיל בית הספר היסודי נהוג לייחס שיעור גבוה יחסית של שימוש בחגורות, אך בגיל התיכון יורד שיעור החגירה באופן משמעותי. ומה עושה המדינה עם המידע הזה? תצפיות שנערכו בשנים האחרונות, גילו כי בחלק גדול מהסעות התלמידים - עד 40% - הילדים כלל לא היו חגורים.

 

יתרה מכך: על-פי הרשות לבטיחות, בחלק גדול מרכבי ההסעות - ובעיקר באוטובוסים - מותקנות חגורות אגן, אשר עלולות להוות סיכון בטיחותי לילדים. במחקר של המרכז הלאומי לחקר הטראומה, נקבע כי "חסכים בבדיקה מקצועית הביאו להחלטה המחייבת חגירת בחגורות מותן בהסעות תלמידים. החלטה כזו על-פי תוצאות מחקרים בעולם, גורמת לסיכון גבוה יותר להיפגעות בקרב תלמידים".

 

רישיון לכל החיים

ועדה מקצועית של משרד התחבורה, שקבעה הנחיות להסעות ילדים והגישה את מסקנותיה ב-2005, המליצה "לקבוע דרישות סף לקבל הרישיון ודרישות בעת חידושו לנהגים שיורשו להסיע ילדים". המלצות הוועדה כללו דרישות בתחומים כמו מבחני כשירות פיזית ופסיכולוגית, דרישת ותק מינימלי בנהיגה, וביצוע הדרכות תקופתיות.

 

לפי עדויות של אנשי מקצוע בתחום, מעט מדי נעשה על-מנת ליישם את המלצות הוועדה. כך למשל, משרד התחבורה אינו מחייב נהגי הסעות בביצוע הדרכות תקופתיות - וביצוען נתון לשיקולן הבלעדי של חברות ההסעה. למעשה, ברשות לבטיחות מתריעים מזה זמן על כך שמעבר להכשרה הבסיסית שעוברים נהגי ההסעות, הם אינם מחויבים על-פי חוק לעבור כל הדרכה נוספת.

 

ללוות או לא ללוות

הוועדה המקצועית של משרד התחבורה, כמו-גם מומחי בטיחות רבים, המליצה על הנהגת חובת ליווי בכל רכב המשמש להסעת תלמידים. תפקידו המיועד: לפקח על התנהגות הילדים במהלך הנסיעה, לוודא שימוש בחגורות הבטיחות, ולהגביר את הבטיחות בזמן העלייה והירידה מהאוטובוס. לדברי יו"ר הוועדה, יהודה אלבז - מנהל אגף תחבורה ציבורית במשרד התחבורה - "עיקר התאונות היו נמנעות לו היה מלווה כלשהו באוטובוס".

 

אלא שחובת הליווי לא התקבלה, ומשכך - גם מעולם לא יושמה. הסיבה: היעדר תקציב. לכך התייחס בשנה שעברה אלבז בוועדה לזכויות הילד בכנסת: "ברור שלנושא הזה יש התנגדות מוחלטת של משרד האוצר, אבל לדעתי לא בטוח שצריך לשאול אותם. לפעמים יש גבולות (ל)כמה אפשר להתחשב בעמדות שלהם, ובהרבה מקרים פה זה עניין של החלטה ערכית ולא כל כך החלטה כמותית".

 

לך תקרא למשטרה

משרדי התחבורה והחינוך מפעילים מספר מערכי בקרה להסעות התלמידים, כמו למשל ניידות בטיחות - לבדיקת תקינותם של כלי הרכב - וביקורות בחברות ההסעה. אלא שלדעת מרבית העוסקים בתחום, האכיפה מעטה מדי והענישה - במקרים של הפרת החוק - אינה הולמת. לרוב, האכיפה מתמקדת בתקופת החזרה ללימודים, ולאחר מכן ממעטים הגופים האחראים לאכוף את החוק בכל נוגע להסעות הילדים.

 

כך התייחס לבעיה רון מוסקוביץ, לשעבר ראש מועצת כפר ורדים, בישיבה של הוועדה לזכויות הילד: "קראתי למשטרה פעם אחת, אז יש להם משימה - היו מהומות בפקיעין, ופעם שנייה - יש להם עצורים בעכו, ולמשטרת התנועה יש מחסומים... בוחני משרד התחבורה ואנשי המשטרה ממעטים לבוא, (ו)זה לא בסדר העדיפות".

 

כל אחד והמספרים שלו

בעיה נוספת, שממנה אפשר ללמוד על החשיבות הנמוכה שמייחסת המדינה לנושא בטיחות הילדים בדרך לבית הספר, היא היעדר נתונים אמינים בכל הנוגע להיפגעות ילדים. ברשות לבטיחות שבים ומתריעים בשנים האחרונות כי "אין כיום נתונים מהימנים על שיעור ההיפגעות של תלמידים בהסעות ועל הגורמים להיפגעות בישראל".

 

למעשה, גם הוועדה המקצועית מ-2005 קבעה כי קיים "חוסר במידע אמין ומפורט על תאונות בהסעות ילדים". בכירה ברשות לבטיחות תיארה לאחרונה את המצב: "כשאנחנו בוחנים מספר תלמידים שנפגעו, כשפונים לגופים שונים, כל אחד נוקב במספרים אחרים... מאוד חשוב שיהיה מסד נתונים אחד שכולם יעבדו עליו".