אחד המראות המוכרים בראש השנה ויום הכיפורים הוא קבוצת האנשים הגדולה שצובאת על פתח בית הכנסת בנקודות "שיא הרייטינג" של חגים אלו: תקיעות השופר בראש השנה, תפילת כל נדרי בערב יום הכיפורים ותפילת הנעילה לקראת סוף הצום. בתי הכנסת, המלאים מפה לפה בתקופת החגים, לא יכולים לספק מענה לכמות האנשים הגדולה שנותרת בחוץ, כשפרטיה נאלצים לעמוד בשארית לחות הקיץ ומדי פעם להציץ פנימה מבלי שיוכלו באמת לשמוע או לעקוב אחר התפילה.
לשוכני הקבע של בתי הכנסת מוכר גם המקרה שבו התמזל מזלו של אחד ה"אנשים שבחוץ" להיכנס ולשבת בתוך בית הכנסת, אך עד מהרה מתחוור כי אינו מכיר כלל את סדר התפילה ומדי כמה דקות נאלץ אחד המתפללים הקבועים לחטוף ממנו את המחזור (בשתיקה כמובן), לעלעל בדפים ולהחזיר לו את הספר פתוח בעמוד הנכון, תוך סימון עם "אצבע נוסעת" היכן נמצאת שירת החזן. כל זאת, בידיעה שבעוד כמה דקות הוא כנראה יידרש לעשות זאת שוב.
האנשים העומדים מחוץ לבית הכנסת הם יהודים כשרים שמעוניינים לחוות את החגים בדרך שונה מעוד מנגל או רכיבה על אופניים בנתיבי איילון השוממים. על פי רוב, הם מתחלקים לחילונים גמורים שלא יכולים לעקוב אחר התפילה בלי בייביסיטר צמוד, ולכאלה שדווקא בקיאים בסדר התפילה, אך עם הזמן התרחקו ממנהג הביקור בבית הכנסת, בו התמידו כשחיו בבית ההורים.
בניגוד ליחסה המתנכר משהו של היהדות האורתודוקסית לגרים, את קבוצת האנשים הזו היהדות דווקא היתה שמחה לאמץ חזרה אל לבה ולהסביר לה פנים. אלא שתחושת "המועדון הסגור" שנוצרת בגלל העומס בבתי הכנסת, לא מאפשרת לחילונים לטעום מן הדת שלהם עצמם, ומונעת מאלה שהתרחקו ממנה להתרפק על המנהגים שהכירו בילדותם.
בשנים האחרונות אנו עדים לנסיונות לשנות במעט את המציאות הזו. לא מעט עיריות ומועצות מקומיות מסבות בתקופת החגים חלק ממבני הציבור שברשותן לכדי בתי כנסת אד-הוק שאין בהם מתפללים קבועים או כסאות מכורים לשנה מראש.
בתי הכנסת הללו אולי נופלים מחיי קהילת מתפללים רגילה, על כל מנהגיה המיוחדים, מנגינותיה ותחושת החברותא, אך יש גם יתרון בקהילה שאין בה אינטריגות, פוליטיקות ומשחקי כוח (לא מעט בתי כנסת דומים בהתנהלותם לכנסת ישראל). דווקא ב"בתי-כנסת-שדה" שכאלו, התפילה היא מרכז העניינים.
גם לטירונים שבינינו יש פתרונות. בחנויות הספרים נמכרים מחזורי תפילה להדיוטות, שמסבירים בשפה פשוטה ומובנת מעט מן הלוגיקה שבסדר התפילות, הוראות מתי יש לשבת, מתי לעמוד, מתי ללחוש ומה בדיוק עושים בברכת כוהנים. יש גם מחזורים שמספקים מידע כללי על פיוט זה או אחר או פרטים על המחבר של תפילה זו או אחרת. לא מן הנמנע, שדווקא אותו מידע מאיר עיניים המופיע באותם סידורים ומחזורים ידידותיים, אינו ידוע לרוב באי בתי הכנסת הקבועים.
הנה כי כן, ישנם לא מעט פתרונות למי שרוצה ללכת לבית הכנסת אבל חושש מחוויה מעיקה של עמידה מחוץ לכתלים, או ישיבה מביכה בתוכם. דווקא כשחודש ספטמבר נראה כמו המשכו של החופש הגדול, אפשר לוותר על יום חופש חילוני אחד, לברר על בית כנסת לעת מצוא שכזה, להצטייד במחזור ידידותי ולנסות לטעום מעט יהדות מקורית ללא תחושת בושה או נקיפות מצפון.
באזור הפרוע בו אנו חיים, ישנם מספיק גורמים מבית ומחוץ שמנסים בקדחתנות ובעקשות לפלג ולקטב את החברה הישראלית עד לפירוקה. בעניין זה, שנת תשע"א לא תהיה שונה מקודמותיה. אולי אפילו קשה יותר.
אחת הדרכים היעילות ביותר לשמור על עצמנו "בחתיכה אחת" היא להיצמד לבסיס. לאו דווקא כחלק מתהליך התחזקות דתית אלא יותר במובן המסורתי-תרבותי. ביקור בבית כנסת הוא דרך טובה ליישם את השימור הזה. אם לא נשמור על הבסיס התרבותי שלנו - בסופו של דבר נתפרק. בכל זאת, היהדות היא הסיבה שכולנו נמצאים כאן.
קובי מלוק, סופר