"אני מחכה כל כך לסוכות", שיתפתי חברה לעבודה. "זו הזדמנות להזמין אורחים ולהיפגש עם בני משפחה שבמשך השנה אני בקושי מספיקה לומר להם שלום בטלפון".
"אני דווקא לא מחכה לחג", היא ענתה לי בקול לאה.
"הבישולים, העבודה, הילדים שיוצאים שוב לחופש?"
"לא, דווקא האורחים שאת מחכה להם, מכניסים אותי לסטרס. בגלל הילדים".
"יש לך ילדים מחונכים להפליא, יפים כמו פוסטר עם למינציה. מה הבעיה?" לא הבנתי.
"תמיד כשיש אורחים, הם מתנהגים הכי מוזר שאפשר. גילי רוקעת ברגליים על כל דבר קטן ואיציק צועק ומתעצבן ואני רק רואה את המבטים של האורחים שלי. זה לא שאני מתביישת. אני מתאכזבת שהאורחים לא רואים כמה גילי מוכשרת וחבהרמנית, איך היא יודעת לחקות בצורה מושלמת את הגננת שלה, את אבא שלה, את סבתא שלה. אבל פתאום, כשהדודות מגיעות או החברות שלי, היא הופכת לקיפוד קוצני ולא רק היא, גם איציק".
לא יכולתי שלא לחזור אחורנית, לשימי בכורי כשהיה בן שלושה חודשים. אושר גדול, בן ראשון, נכד ראשון. שימי הפך אותנו להורים ואת ההורים שלנו לסבים וסבתות גאים. איזה עול נפל על כתפיו כבר מיומו הראשון, כולו רק שלושה וחצי קילוגרמים. "אתה מבין?" נאמתי לו. "אתה הראשון בכל. הבן הראשון, הנכד הראשון!"
הוא הבין רק דבר אחד, שהוא רעב, רוצה לאכול או לישון או שכואב לו מהגזים. אני לא הבנתי אותו ותפרתי לו תפקיד.
שימי היה תינוק רציני ביותר. הוא בחן את העולם בעיניו החומות הגדולות, לא נידב חיוכים בחינם, היה עלינו לעמול כדי לסחוט ממנו חיוך, אבל כשהוא חייך, כל העולם חייך. הפנים שלו קיבלו אור וצבע והקרינו על כולם. סבא וסבתא שלו גרו בצפון הרחוק, כך שהם זכו "לראות" את הנכד הראשון בעיקר מסיפורים ותמונות.
כשלשימי מלאו שלושה חודשים נסענו לביקור. "אני כל כך מחכה לראות את הקטנצ'יק. הנכד הראשון שלנו!" סבא גרין התמוגג והתפייט בטלפון, מברר מה לקנות לקטן. הרגענו אותו והסברנו שהוא עדיין קצת צעיר למשחק כדורגל.
הלבשתי אותו בחליפה הכי מרשימה שמצאתי בארון והסברתי לבן השלוש (כלומר, שלושה חודשים) שאנחנו נוסעים לסבא וסבתא והם ממש מחכים לראות אותו. ושימי חייך עוד חיוך גדול.
"יופי, מצוין. אני מבינה שהסברתי לך היטב כיצד לכבוש את ליבם. אתה מבין שעצם הולדתך הביאה להם את התואר הנכסף ואת הגאווה ואתה צריך להתנהג בהתאם".
"הם פשוט יאכלו אותו", התמוגגתי כשהסברתי לפרטנר הגאה לא פחות. הייתי כל כך מאושרת מעצם המחשבה לגרום להם לאושר. אחרי טיסה קצרה יחסית לצפון, טיסה שהתבררה כאשמה העיקרית במצב שנוצר, הגענו. מהרגע בו נחתנו, שימי לא הפסיק לצרוח וליילל.
"מה קרה לו?" נחרד הפרטנר. מעולם לא ראינו אותו בוכה ועצבני, מנענע ידיים ורגליים בלי שליטה ומפיק צרחות נוראיות. כיאה לאם טרייה סחבתי בתיק חצי עולם ושלפתי את ה'אקמולי', בניסיון להרגיע אותו. זה אכן עזר וכעבור חצי שעה הוא נרדם.
הוא שכב שם בעגלה החדשה, לבוש כמו נסיך, ישן כמו תינוק. "איפה הנכד שלי?" הסב לא התאפק. "כבר שעות שאני מחכה לראות את החיוכים שלו, עליהם סיפרתם לי" (למה, למה סיפרתי?)
"ששש... הוא נרדם. עוד מעט הוא יקום", הייתי בטוחה שלאחר השינה הוא יתאפס וימלא את תפקידו כהלכה - תפקידו של הנכד הראשון לבית משפחת גרין.
הנסיך אכן התעורר כעבור חצי שעה לקול תרועות סבו, שהרים אותו והניף אותו באוויר בהתרגשות וכתגובה, הוא קיבל צרחות אימה ובעיטות בלתי רצוניות ברגליים הקטנות. שימי פצח בסדרת יללות שלא היו מביישות תן.
"אוי ואבוי, עשיתי משהו לא בסדר?" הסבא נכנס להיסטריה ואילו אני נכנסתי להיסטריה, אבל מסוג אחר. הייתי לחוצה שהם לא יעריכו מספיק מיהו הנכד המושלם שלהם. במשך כל היומיים שהתארחנו שם, שימי לא הפסיק לילל ולצווח למעט הדקות בהם נמנם מדי פעם. האם דמיינתי אכזבה על פניו של הסבא? אני בטוחה שכן.
הוא לא יכול היה לחבקו ואפילו לא להחזיק אותו על הידיים כפי שדמיין, כי שימי רק צרח וצרח, שלא לדבר על כך שהוא אפילו לא נידב חיוך אחד קטנטן. עזבנו, ואני בטוחה שהם נשמו לרווחה. פתאום הרעיון של נכד ראשון, חמוד ומתוק, התחלף בתינוק צרחן וזוג הורים מותשים.
רק כשחזרנו חשבתי ללכת לרופא. אולי בכל זאת כואב לו משהו. וכן, התברר ששימי המסכן סבל מדלקת אוזניים וכנראה שהטיסה הקצרה החריפה את המצב, לדברי הרופאה. שימי קיבל אנטיביוטיקה ואני רצתי להתקשר ולהסביר לזוג הסבים שציפו לו בקוצר רוח כי הנה, סירופ מוקסיפן החזיר את הנכד המושלם. אם הם האמינו או לא, עד היום אני לא יודעת.
במשך השנים, גם כשנולדו שאר הילדים, עדיין חטאתי בחטא הקדמון של הורים מצפים. וגם אם חטפתי את סטירת המציאות פעם אחר פעם, המשכתי לקוות. עד שלמדתי היטב את חוק הזהב של הרייטינג.
"אם את רוצה שהילד שלך יוציא לאור את החמידות הגנוזה בו, לעולם אל תצפי ממנו לעשות את זה ובוודאי שלא בפני אורחים. ילדים הם לא נחמדים לפי הזמנה. הם צריכים את השגרה שלהם ושיניחו להם נפשם", הסברתי לחברה את התיאוריה שפיתחתי. "לפעמים הם לא מתנהגים כצפוי בגלל גורמים חיצוניים, כמו במחלה של שימי ולפעמים, הם לא מוכנים לשחק את המשחק שלנו, כי ככה בא להם.
"אין לנו זכות לדרוש מהם יחס מיוחד רק בגלל שיש אורחים בבית. כל מה שאנחנו יכולים לעשות כהורים זה להתייחס אליהם כרגיל, לא להלחיץ ולא לבקש להיות נחמדים. לספר להם מה שעומד לקרות ולהגיש להם את האוכל הרגיל שלהם ולא את הגורמה שלנו ולקוות לטוב. לא לרגל אחריהם עם זכוכית מגדלת".
אם לא נעמוד עם הסטופר ביד ונעמיד אותם במצב "היכון, הכן, צא", הם יתנהגו בדיוק כפי שהם צריכים להתנהג והחיוכים יפציעו בזמן.
מלי גרין, סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן.