קורות של תקווה

להיות שוער מחליף זה שונה מאוד מלהיות שחקן ספסל - והעובדה שאתה יותר ספסל מאשר שחקן היא רק חלק מזה. טל מילר מנסה להיכנס לראש של כדורגלנים בעמדה לא פשוטה: אלה שהסיכוי שלהם לשחק משתפר ככל שמצב הקבוצה שלהם מתדרדר

סטיב הארפר, השוער של ניוקאסל יונייטד, מכיר יותר מכל שחקן אחר את האיצטדיון הביתי סיינט ג'יימסס פארק. כל פינה שם מכיר הארפר, ונקודה אחת במיוחד. קרוב לאלף שעות ישב האיש הזה על הספסל, אם מחשבים גם משחקי אימון וגביע הליגה; 16 עונות באותה קבוצה, שב־12 מהן שימש שוער מחליף. בעונה האחרונה הוא קיבל סופסוף את המושכות ואת אפודת השוער הראשון, ורשם 45 הופעות שעזרו לניוקאסל לחזור לפרמיירליג. כדי להמחיש את גודל ההישג, צריך לזכור שמדובר ב־12 הופעות יותר מאשר בכל תשע העונות הראשונות שלו בקבוצה ביחד.

 

הארפר בן ה־35 בילה מספיק זמן כשוער שני כדי לספק כמה תובנות על הפוזיציה הלא נוחה הזאת. "אולי זה יישמע מוזר", הוא אמר בראיון בסיום העונה, "אבל אחרי הרבה שנים כשוער מחליף, משהו בחוויית הקיום שלך מתערער. אתה נמצא שם כל הזמן, נוסע לכל המשחקים ועובר את החוויות כמו כולם, אבל ברור לך שאתה לא באמת חלק מזה. בשלב מסוים אתה צריך להזכיר לעצמך למה בדיוק אתה קם בבוקר, ולמה אתה משקיע כל כך הרבה בלי תמורה. שנה או שנתיים זה לא נורא, אבל כשאתה עושה את זה יותר מעשר שנים ועדיין נשאר מספר שתיים, אתה כבר מרגיש חלק מהתפאורה באיצטדיון. זה כאילו שהאוהדים כבר רגילים להגיע למגרש ולמצוא את הפאב שהם אוהבים, את חנות המזכרות ואת הארפר על הספסל".

 

הארפר אמנם מצא את הסוף הטוב שלו, אבל כמות המשחקים הבלתי נתפסת שבילה על הספסל מצליחה לשפוך אור על אחת מהעמדות המייאשות ביותר בשביל כל כדורגלן - ובכל ליגה, כי האיש הוא הרי רק המהדורה האנגלית של סיפור שחוזר על עצמו בכל העולם, וגם כאן אצלנו. סיפור על מחליף צעיר ומבטיח שמצפה מהשוער הראשון של הקבוצה להיעלם פתאום, או מחכה לנס אחר שייתן לו הזדמנות להיכנס לנעליו. הזדמנות שיכולה להתעכב לא מעט זמן, ולפעמים לא להגיע בכלל.

"דרכתי על קקי?" / צילום: אייל טואג

 

כל מה שרצית לדעת על רחמין

הסיפור של רוב השוערים המחליפים נשמע די דומה, לפחות בהתחלה: כמעט כולם נחשבים לכישרונות מגיל צעיר מאוד, ועוברים את אותן תחנות שעוברים שחקני שדה. אלא שלהבדיל מבלם, קשר או חלוץ - שיכולים לקבל כמה דקות, לשים גול ולעלות בהרכב במשחק הבא - מצבם של השוערים הוא הרבה יותר מסובך. בהנחה שלא קוראים לך איקר קסיאס, כנראה שלא תהיה מחוסן מלהעביר לפחות שנה־שנתיים כשוער מחליף בלי לקבל הזדמנות של ממש; בקבוצות גדולות, אפילו בארץ, גם שלוש וארבע שנים הן פרק זמן שכיח. העניין מתחיל ברגע שעובר משך הזמן הזה, כשהשוערים חדורי האמונה מתעקשים להמשיך לחכות להזדמנות שלהם מהספסל, וזאת מצידה מסרבת לבוא.

 

"כשעליתי לבוגרים, מרוב התרגשות לא הרשיתי לעצמי בכלל לחשוב כמה אשחק", אומר ניר רחמין, אולי הגירסה הישראלית להארפר: האיש בילה שש עונות כשוער המחליף של שביט אלימלך בהפועל תל אביב. "הייתי עסוק בלהודות על ההזדמנות שקיבלתי, לעשות את העבודה בשקט ולנסות להתרגל לקצב של הבוגרים, שלא דומה בכלום לקייטנה שהולכת בנוער. זה שנתנו לי לשחק שניים־שלושה משחקים רק הגביר עוד יותר את המוטיבציה. צריך להבין שכמאמן אתה חייב לתת אמון בשוער הראשון שלך, במיוחד אם מדובר בשביט אלימלך".

 

אבל הישיבה על הספסל היא רק חלק מהתמונה, שמורכבת מעוד רבדים מתסכלים. נניח מלהיות הבייביסיטר של שאר החבר'ה על הספסל, שנשארים בני 18־19 גם כשאתה כבר בן 25. או ממה שקורה אחרי המשחק, כשכולם עסוקים במה שהלך לפני כמה דקות על הדשא, ורק אתה חושב על עוד 90 דקות שהעברת בלמחוא כפיים לשוער ששוב הציל גול בטוח. בשלב די מוקדם זה גם הופך להיות בדיחה. "אתה מגיע לנקודה שבה מתפתח מין הומור ציני בינך לבין שאר השחקנים", מספר תום אלמדון, שבמשך שנים הביט מהצד על ניר דוידוביץ' במכבי חיפה. "נגמר משחק, וכולם באים אליך ואומרים 'בוא'נה, היית תותח היום', או 'יפה, תום, אפילו טעות אחת לא היתה לך'. מתישהו גם אתה כבר מסתלבט על עצמך".

 

היחס המזלזל מצד אנשים בקבוצה זכור היטב גם ליום טוב טליאס, מאמן השוערים של הפועל תל אביב, שבשנות ה־80 היה השוער המחליף של אריה אלטר בקבוצה במשך יותר מארבע שנים. "אני זוכר אימונים שלמים שדוביד שווייצר לא נתן לי לשחק אפילו במשחקים הפנימיים", הוא נזכר. "היו משחקים נגד הנוער בסוף האימון, ואפילו שם לא עליתי. הייתי תמיד עם השניים־שלושה שחקנים שמתאמנים בצד. לכל אחד מהשחקנים הוא היה אומר 'קח כדור ותבעט לגדר', ולי הוא אמר, 'תסתכל עליו בועט לגדר'".

גם משה מרקוביץ', כיהן כשוער מחליף בהפועל תל אביב של שווייצר, וגם הוא זוכר את מה שבא עם התפקיד הזה: "יש תמיד את הקטע הזה בארוחות של אחרי המשחק, שהחברים מהקבוצה וההנהלה עוברים בין אלה שלא שיחקו ואומרים להם 'לא נורא, תמשיך לעבוד קשה ובמשחק הבא תשחק'. עלי הם כבר פשוט פסחו בקטע הזה, כי גם אני וגם הם ידענו שאפילו אם אעשה שמיניות באוויר ואוציא כדור אחרי כדור מהחיבורים, זה לא ישנה. בז'רנו יישאר בשער, ולדוביד שווייצר אין שום כוונה לשנות את זה. בשורה התחתונה, שים במילון תמונה של שוער מחליף ליד הביטוי אאוטסיידר, ויש לך את ההגדרה הכי טובה שיכולה להיות". 

"למישהו יש מספריים? הרגע הסתכלתי במראה" / צילום: טל שחר

 

מבחינת ניר רחמין, אחד הרגעים הקשים היה במסע האירופי של הפועל תל אביב ב־2002, במשחק החוץ מול לוקומוטיב מוסקבה. "היה קור של מינוס עשר מעלות", הוא מספר. "ישבתי עם מיליון שכבות וטייטסים, וכדי להתחמם שתיתי תה. בזמן הזה הרגשתי כמו כל מיני דברים, אבל שוער כדורגל לא היה אחד מהם. שתבין, אתה גם רואה את השוער הראשון נותן הצגה, וגם מת מקור בזמן שהוא עושה את זה. אלה רגעים שמביאים לך לפרצוף את כל העולם הזה של השוער המחליף".

 

בסוף דווקא הצליח רחמין להפשיר מהפריזר המוסקבאי, ואפילו קיבל בקמפיין ההוא שתי הזדמנויות נדירות לעמוד בשער: כשאלימלך נפצע במחצית השנייה של משחק החוץ מול גזיאנטפספור הטורקית, ואחת במפגש הגומלין עם פארמה, כשאלימלך נשאר בחוץ בגלל צהובים. רחמין היה מצוין בשני המשחקים, אבל אחריהם חזר לראות את אלימלך מהספסל עד סוף העונה. בהמשך הקריירה אלה היו בעיקר חוסר מזל ופציעות קשות שעמדו בדרכו לשער, אבל בסופו של דבר הוא תמיד ייזכר בתור זה שחיכה להגשים את הפוטנציאל שלו כשוער העתיד של הפועל תל אביב. מה לעשות שהעתיד הזה פשוט לא הגיע.

 

מכל הלב, שבור רגל

אחד ההיבטים הרגישים והמורכבים בתפקיד השוער המחליף הוא היחסים עם השוער הראשון. מדובר בשניים שהולכים יחד כמו תאומים סיאמיים: מתאמנים יחד, משחקים אחד מול השני במשחקים הפנימיים, מחליפים אחד את השני במשחקי אימון. ההבדלים מתבטאים ברמה המנטלית: השוער הראשון יודע שהוא מתאמן בשביל לעמוד בשער בשבת, והמחליף מצידו מתאמן רק כדי לסגור חור שברוב הגדול של המקרים בכלל לא ייפתח. ככה הופך הקשר המורכב הזה לאחד משניים: חברות קרובה במיוחד שמתגברת על כל האינטריגות הקטנות, או תיעוב הדדי בסגנון אוואט־דוידוביץ' בנבחרת.

 

"יש לעניין הזה פוטנציאל להידרדר למקומות מאוד גרועים, ולא חסרים מקרים של פיצוצים בין שוערים", אומר רחמין. "אתה יודע שיש לך רק צ'אנס אחד, וזה אם יקרה משהו לשוער הראשון. ואז מה אתה עושה? מתחיל לדמיין סיטואציות שבהן קורה משהו לשוער הראשון. תמיד שואלים אותי עד כמה חזקה התקווה

 שיקרה לו משהו שימנע ממנו לעלות בהרכב, והתשובה היא שמאוד. וזה לא שאתה מאחל למישהו פציעה קשה, בכל זאת מדובר בחבר שלך לקבוצה והכל. כולה נקע קטן, משהו זורם, לא כבד מדי. בכלל, עדיף לא פציעה אלא הרחקה. זה מגיע למצב שכשהוא כבר מורחק או נפצע, איצטדיון שלם תופס את הראש ורק אתה חושב 'יש!'".

 

שלא לייחוס הסכימו שוערים לספר על משחקים שלמים שהעבירו בפנטזיות על פציעות יצירתיות במיוחד. "משחק שלם אתה יכול לעבור ככה", הודה אחד מהם. "על הדשא יש משחק, ואתה בכלל בעולם אחר. בונה לעצמך את התרחישים שיובילו לזה שסופסוף תיכנס". אחרים הזכירו את הציטוט של אייל ברקוביץ', שהצהיר שהוא מת שהנבחרת תפסיד כשהוא לא משחק (לאלה מכם המנסים לעקוב אחר ההתפתחויות הכרונולוגיות, זה היה כמה שנים לפני שברקוביץ' התפלא שלא מינו אותו למאמן של אותה נבחרת).

 

"יש שוערים ששמחים כשהקבוצה שלהם סופגת חמישייה, רק כדי שהמאמן יזרוק את השוער לספסל והם יעלו במקומם", אומר רחמין. "אצלי זה לא הגיע לקיצוניות כזאת, אבל באיזשהו מקום תמיד העדפתי שהקבוצה היריבה תנצח 2:3 ולא 0:1. הרי ברור שכשתגיע הפאלטה אתה תמצא את עצמך בפנים. זה קצת כמו בקורס טיס, כשאתה גר בחדר עם עוד מישהו ויודע שהוא מת שתעוף. יש דמיון בין זה לבין יחסים בין שוערים, אבל אני ושביט לקחנו את זה למקום בריא. היה לנו קשר של מרוקאים, שמתחת לכל האינטרסים האישיים מתים אחד על השני. יצאתי איתו למועדונים ונסעתי איתו לחו"ל, והאהבה שלי אליו לא היתה קשורה לרצון שיקבל כבר הרחקה אוטומטית לחמישה משחקים".

 

גם משה מרקוביץ' מודה שקשה מאוד לפרגן לשוער הראשון מעמדת המחליף: "אתה כל הזמן מסתכל עליו וחושב שאתה יכול להיות יותר טוב ממנו, וזה גורם לכך שכמעט תמיד היחסים בין השוערים הוא של כבדהו וחשדהו". החשדות האלה גוברים בעיקר כשיש סיכוי שהמחליף אכן יצליח לתפוס את המקום של השוער הראשון. זה מה שקרה לניר רחמין אחרי העונה ההיא באירופה, כשאלימלך הבין במחנה האימונים שדרור קשטן בונה על המחליף שלו שיהיה שוער ראשון. "בתקופה ההיא הרגישו את המתח בינינו", מספר רחמין. "בכל זאת, הוא היה שוער בכיר, פיגורה ממש, ופתאום בא איזה פישר קטן שעומד לקחת לו את המקום. לצערי המתח הזה גם התפוגג מהר מאוד, כי במחזור השלישי כבר קרעתי את הרצועה בברך וכל אחד חזר למקום הטבעי שלו".

 

גם טליאס, מאמן השוערים של השניים, זוכר את התקופה ההיא. "בזמנים האלה התעסקתי בלתמרן בין כל הבעיות והרגשות שהיו שם מתחת לפני השטח. הם שמרו על יחסים תקינים, אבל אם אתה מרגיש שמישהו עומד לקחת את המקום שלך, את התהילה ואולי גם את הפרנסה, אי אפשר לצפות שתהיה נחמד אליו ותחייך כאילו כלום. כל הקבוצה מושפעת מהמתח הזה".

 

הציפייה היא כנראה התחושה המוכרת ביותר לשוערים מחליפים. כל מי שיצא לו להיות מחליף, במשחקים בשכונה או בקבוצות בוגרים, יודע כמה מייאש לחכות לרגע שיזניקו אותך. וכשמדובר בשוערים שעוברים שנים שלמות כמעט בלי פציעות או הרחקות, הציפייה הזאת הופכת למייאשת במיוחד. "היו פעמים שזה נהיה קטע של הסתלבטות ביני לבין שביט", נזכר רחמין. "הייתי מתקשר אליו ושואל, 'תגיד, לא בא לך איזה כרטיס אדום? אולי אני אדבר עם אלון יפת שיסדר משהו?'. זה נהיה מתסכל במיוחד במשחקים הבאמת גדולים שלו, כמו שהיה בסטמפורד ברידג' מול צ'לסי. הבנאדם לקח כדור אחרי כדור בלי שאף אחד יבין איך הוא עושה את זה. כשראיתי אותו מהצד, חשבתי שככה מרגיש מי שמחליף את השמש ומחכה ליום שהיא לא תזרח. עד כדי כך הוא היה ענק".

 

אני כבר אשחק בקבר

אוהדים אוהבים את השוער המחליף. אולי זה בגלל שהכי קל להזדהות עם הקנאה והשמחה לאיד שתפורות לג'וב הזה, אולי בגלל שאוהדים הם תמיד כדורגלנים פוטנציאליים שהרגע שלהם מעולם לא הגיע, ואולי בגלל שהשוער המחליף הוא בדרך כלל שחקן בית שגדל באגודה, ולכן נתפס בעיני האוהדים כאחד משלהם.

 

למרות שחלפו כבר שמונה שנים, רחמין עוד זוכר מצוין את האהבה שקיבל מהקהל אחרי המשחקים בגביע אופ"א. "התחושה היתה שכל המדינה איתי", הוא מספר. "היו אפילו אוהדי בית"ר שאמרו לי 'אנחנו שונאים את הפועל, אבל אותך אנחנו אוהבים. היה לך משחק נדיר מול פארמה'. אני יודע שהם הגזימו קצת, אבל זרמתי איתם".

 

לעומת רחמין, תום אלמדון מודה שאם היה לו שקל על כל פעם שאוהד ברחוב שאל אותו למה הוא לא עובר לקבוצה קטנה, הוא היה צובר פיצוי הולם על כל השעות שלא שיחק. לדבריו זאת הדילמה העיקרית של שוער מחליף שתקוע כמה שנים על הספסל, וגם אלה שמחליטים להישאר נחלקים לשתי קבוצות:

 אלה שמאמינים שעדיף להישאר בקבוצה גדולה ולחכות להזדמנות, ואלה שעושים את זה מתוך התמכרות לשגרה. "בסוף זאת עבודה לכל דבר, ויש מי שנוח להם להיות מספר שתיים", אומר אלמדון. "הם באים לעבודה כאילו הם הולכים למשרד. אין לחץ, והם רק סוגרים פינה ברגע שצריך אותם. מה רע? אתה מפורסם, אתה מקבל יחס הרבה יותר טוב מאשר אם היית איזה שוער ראשון בקבוצה מהליגה הלאומית, והתנאים שלך לא שונים מאלה של השחקנים הבכירים. הם אומרים: אני מרוויח את הכסף ואין לי את המלחמות, יש שקט, והם מרוצים. אני אישית ראיתי את זה אחרת, וברגע שהבנתי שאני לא יכול להיות שוער ראשון, עזבתי".

 

אלמדון וגם מרקוביץ' בחרו לעזוב, וניסו למצוא את מקומם בקבוצות יותר קטנות. אלמדון חזר בינתיים (אם כי למכבי חיפה, ודווקא כמחליף של שוער צעיר ממנו). במקרה של רחמין, הפציעות אילצו אותו לתלות את הנעליים כבר בגיל 26 - אחרי שמונה שנים בליגת העל ושש בהפועל תל אביב, שבהן שיחק 15 משחקים בסך הכל. עד היום הוא נחשב לסמל של שוערים מחליפים, ולא בטוח שמאוד נוח לו עם זה. "אני ממש לא רואה בסיפור שלי איזו דוגמה להתמודדות", הוא אומר. "אני לא מרגיש 'וואו, איך עברתי את זה והצלחתי', אלא 'עברתי את זה ולא יצא מזה כלום'. מצחיק אותי לשמוע מאמנים שאומרים לשוערים שלהם על הספסל, 'תזכור את הסיפור של רחמין, אם הוא הצליח להיות כל כך הרבה זמן על הספסל, גם אתה יכול'. זאת הדרך שלהם להגיד שהמצב של השוערים יכול להיות הרבה יותר גרוע".

 

כמה גרוע? למשל הזמן האבוד של סטיב הארפר, שרק עכשיו מתחיל לקטוף את הפירות. והקטע הוא שבעיני הארפר עצמו, העידן שהעביר מחוץ למגרש דווקא צייד אותו בלא מעט תכונות חיוביות. "אתה רואה היום שדברים שמטריפים אנשים אחרים לא מזיזים לך", הוא אמר באותו ראיון של סוף העונה המצוינת שעבר. "מי שמצליח לעבור כמה שנים כשוער מחליף, שום דבר כבר לא יצליח לשבור את הסבלנות שלו".