בחורים יפים

שלומציון קינן צפתה ב"טאבו" של נגיסה אושימה ותהתה על כוחו של גבר יפה אחד

מה לא עשתה האנושות בשביל פרצוף של בחורה יפה? אלף ספינות טרויאניות הושקו, האימפריה הרומית נטתה ליפול, איזמלי מנתחים של פתולוגים ורוצחים נשלפו ותייר בוליבי אחד, שלא יכול היה לשאת יותר את החיוך האניגמטי מכולם, הטיח אבן במונה ליזה.

אבל מה בנוגע לבחורים יפים? חוץ מכמה רגשות סוערים שחולל דויד של מיכאלאנג'לו, או כמה הרהורי מוות שעוררו נערים יפים בפאזוליני, בתומס מאן או באוסקר וויילד, אף סדר לא קרס, שום אימפריה לא התמוטטה. אם יש משהו באניגמה הנשית שמעורר את כל עזוזו של הגבר, את רוח הלוחמנות, הפוטנציה והאלימות, הרי שפני הנער היפה מעוררים את ההפך הגמור. הם מכבים את החשק ללחום.

 

נמסים כג'לי

 

נגיסה אושימה נוגע בסרטו החדש "טאבו" בנקודה זו כשהוא לוקח את מוטיב ההומו-ארוטיקה בחברה הלוחמת כמה צעדים יפים קדימה. לא עוד שרלוק ווטסון מעשנים אופיום לצלילי האימפריה הבריטית המתנוונת. הפעם מליציות שלמות של סמוראים, מהמצביאים הבכירים ועד לאחרון החיילים הפשוטים נמסות כג'לי לרגליו של נער יפה מפוזר מבט. השוגון נוטה להתפורר, חוקי הסמוראי הנוקשים נאכפים ועוד רגע התותחים מהמערב יחדרו פנימה.

אחרי שמיצה את חרדת הסירוס ב"אימפריית החושים" וקבר את ראשו הנאה והבלונדיני של דייויד בואי בחול ב"חג שמח מר לורנס", שוזף אושימה את עיננו בסוזבורו קאנו, נער עשיר מפונק ומושחת שמתגייס לצבא הסמוראים רק משום שהוא אוהב להרוג. כל האור הכחול החיוור שנסוך על פני הסרט לא מספיק כדי לשכך את תאוות הדם שלו.

 

עור חלמיש

 

המסתורין האנדרוגני שלו מוחלט: הוא עורף ראשים ביעילות מקפיאה, אך מעניק את גופו בסלחנות מפוזרת למצביאים אדומים מתשוקה. יש לו עיני קרח אדישות, חיוך מונה ליזה אדום, עור חלמיש וקווצות שיער שחורות וארוכות שפזורות לו על מצחו הבהיר, עד שלאיש לא אכפת אם השוגון מתפרק או אם זו בכלל מטאפורה ליפן שאחרי 1945 שרומזת לקשרים שבין איפריליזם לניוון, לא אל מול היופי הלא יאומן הזה. אפילו הסגן הממושמע ביותר מתפרק מול קאנו ופולט את המשפט הלא יאומן: "הייתי נותן את חיי כדי לשמוע את שירת הזמיר בבוקר אחרי שחיבקתי אותך כל הלילה, אנא הגשם את חלומי עכשיו." מאוחר יותר, מוצא אותו קצין את מותו בעזרת מאהב קנאי וסמטה ריקה.

הסרט מתרחש ברובו בבית ספר לסמוראים בשנת 1865, עידן בו טכנולוגיות מערביות מאיימות למגר את אמנות הלחימה הסמוראית. לא במקרה מסמל הנער היפה את האימפוטנציה הממשמשת הזו. בניגוד להלנה היפה שמעוררת רגשות לוחמניים ופוטנטים, הנער מסמל משהו עקר ואפל שמוביל בהכרח לאבדון ולניוון. וכך, מאיימת גם האהבה שלא תעז לומר את שמה להשחית את הסדר הגברי.

 

איפה הם הבחורים האלה?

 

השם "טאבו" לאור כל זה נשמע יומרני מעט. כשהפילוסוף הצרפתי ז'ורז' באטאיי אמר שכל ארוטיקה מבוססת על טאבו, הוא התכוון לנקרופיליה, לגילוי עריות ובאופן כללי למחשבות אסורות יותר ממשכב זכר בחיק הגבריות הלוחמת, עניין שמזה כמה אלפי שנים נחשב לדי סביר ורגיל.

אצלנו הנקודה נותרה מעט מעורפלת. לגבריות הלוחמת שלנו לא היה כל עניין ביפה בלורית מאז 48' ולא התפתחה רעות עם איזה רע חולמני. אבל מעבר לתכליתו של הסרט הזה כבשורה ומופת לצה"ל, מדובר בסרט די משמים וסתום, שחוץ מצילומים יפים ודמות ראשית יפה לא פחות, קשה לחשוב על סיבה משמעותית לצפות בו.