אותה תקרית התרחשה ב-1992. בספר נכתב כי אנשי הכוח הנורבגיים חששו כי שני עצירים שהצליחו לחמוק ממתקן הכליאה יעונו או יוצאו להורג בישראל אם יצליחו אנשי צה"ל או צד"ל לשים עליהם שוב את ידיהם, ולכן החליטו להושיט להם יד. טוואייט סיפר כי אנשי הכוח הלבישו את העצירים במדי יוניפי"ל וצירפו אותם לשיירה של האו"ם שיצאה מדרום-לבנון, כשכלי הרכב שבה חלפו במהירות על פני מחסומי כוחות הביטחון הישראליים.
בראיונות שהעניק לכלי תקשורת נורבגיים, ציין טוואייט כי אותו האירוע נשמר בסוד לאורך יותר מ-18 שנים, וכי רק לאחרונה הורשה לחשוף את פרטיו - באישור שניתן לו על-ידי האגרופ האוקלנד, לשעבר מפקד הגדוד הנורבגי ביוניפי"ל, שהיה מי שקיבל את ההחלטה לסייע לשניים. לפי טוואייט, לא עודכנו בדבר מפקדת יוניפי"ל וגם לא בכירי הצבא הנורבגי.
בספר נכתב כי בין האירועים שהביאו את האוקלנד לקבל את החלטתו לסייע לעצירים היה כאשר קצין ישראלי התייצב בפתח מחנה האו"ם והאשים את האוקלנד עצמו בכך ש"נתן מחסה לטרוריסטים" - מאחר לאחר בריחתם של השניים מהכלא.
לפי הספר, הורה האוקלנד מיד אחרי העימות עם תמיר לכוחותיו "להבריח מכאן את שני הלבנונים באופן מיידי", והחליט להחביא אותם באוטובוס שבו נסעו חיילים מנורבגיה שיצאו לחופשה. "הישראלים לא חשדו שהלבנונים מתחבאים בין החיילים שלנו", נכתב בספר. כשהגיעו לביירות, הם שוחררו לדרכם.
היומון הנורבגי "אפטונפוסטן" דיווח כי השניים ערכו מסיבת עיתונאים בספטמבר 1992 שבה סיפרו על בריחתם, אך לא חשפו את סוד הסיוע שקיבלו מהכוח הנורבגי. לפי הפרסומים, נקרא אחד העצירים דאוד פראג'.
Read this article in English