כיבוש למתחילים: ספר ילדים חדש

ילדים אוהבים לנצח וגם מבוגרים, אבל לכבוש? זה כבר סיפור אחר. ספר הילדים החדש "המנצחים" נקרא במקור "הכובשים", אבל המתרגמים לעברית החליטו שבמדינה שלנו עדיף לא להזכיר כיבוש. גלית לוי ממליצה

ילדים אוהבים לנצח. הם מוכנים להעלים עין מהיד שנגעה בכדור לפני שהוא נכנס לשער ("לא נגע, לא נגע!"), הם סופרים לאט את השניות שבהן מוחזק כדור הסל לפני שהם מכוונים אותו למטרה ("לא עברו 3 שניות, בחיי!") והם מוצאים קיצורי דרך כדי לעבור שלבים במשחק המחשב ולצבור עוד נקודות (מי שרוצה את הקוד של משחק הסימס יכול לפנות אלי).

 

הילדים שלנו אוהבים לנצח ואנחנו אוהבים מנצחים. האם אנחנו אוהבים כובשים? זה כבר סיפור אחר. יכול להיות שבגלל זה בחרו צמד המתרגמים המוכשרים, שהם סמיט ואמנון כץ, להפוך את "הכובשים" של דיויד מקי (במקור The Conquerors) ל"מנצחים". מה שלא פוגע כהוא זה במשל הפוליטי השנון, אבל נותן לנו שיעור ראשון חשוב ביכולת של הספר הזה להעמיד מראה ברורה מול מי שאנחנו. בכל זאת במקום ובזמן שלנו, "כובשים" נשמע פחות טוב.

 

הכיבוש לטובתם

מיד אחרי הפתיחה הפסטורלית "היה היתה פעם ארץ גדולה" מתגלגלת העלילה לשדה הקרב: "מדי פעם יוצא הגנרל", גיבור סיפורינו, "בראש צבאו, לכבוש ארץ שכנה". 'זה לטובתם', נהג לומר. 'כדי שיהיו כמונו'".

 

מק'י (האבא של בנצי הפיל) אחראי לא רק לטקסט הנוקב שצוטט כאן, אלא גם לאיורים המלווים את הספר. כוחו של הסיפור הזה הוא לא רק במילים הכתובות, אלא דווקא במה שנמצא בין השורות ובמה שמצוייר מסביב. בכפולת העמודים הפותחת נראים חיילים הצועדים בשורות ישרות והמוני אזרחים (הנראים זהים זה לזה) מריעים להם בחיוך. הגנרל, כך מתברר, אוהב לנצח ומוביל את צבאו מדף לדף ומכיבוש לכיבוש. האזרחים שנשארים בבית מנופפים לחיילים לשלום במטפחות לבנות ונראים כמו העתק מושלם האחד של השני.

 

הדמיון, שלא לומר הזהות והאחידות, מודגשים במיוחד אל מול העמודים הבאים, שבהם מסופר על הכיבוש של ארץ קטנה נוספת, פשוט מפני ש"לא נותרו ארצות אחרות לכבוש". שם מחכה לגנרל וגם לקוראים הפתעה: את האחידות האזרחית שאליה התרגלו ממדינת המוצא, מחליפה רב גוניות טבעית של אנשים חביבים שמקבלים את החיילים בסבר פנים יפה. "בנימוס, ממש כמו שמקבלים אורחים".

 

שיר המנצחים ושלל המלחמה

בארץ הקטנה החיילים לומדים את המשחקים והשירים ואת הבדיחות של תושבי המקום. והם אפילו אוכלים את המאכלים של המקום בהנאה גדולה ועוזרים לתושבים. הגנרל רותח מזעם ומחליף את החיילים בחיילים חדשים. בעמוד הבא ניראים החיילים הראשונים צועדים בחיוך ובבלגן מאורגן הביתה, בעוד שהחדשים שומרים על חזות אחידה ונוקשה כיאה למדינה שממנה באו. כשהופכים את הדף מגלים הקוראים וגם הגנרל ש"החיילים החדשים התנהגו בדיוק כמו החיילים הישנים" והגנרל החליט לשוב הביתה ולהשאיר בארץ הקטנה רק קומץ חיילים.

 

מי שאוהב לנצח בדרך כלל (ומי מאיתנו לא?) יכול לנחש מה קרה. החיילים שנשארו פשטו מיד את מדיהם והיו לאזרחים. הגנרל ששב הביתה בשירת "אנחנו מנצחים" גילה שארצו השתנתה בינתיים: "ריח האוכל דמה עכשיו לריח האוכל בארץ הקטנה. המשחקים היו המשחקים של הארץ הקטנה". הוא חייך לעצמו ואמר: 'זה שלל מלחמה'"

 

ואיזה שיר שר הגנרל לבנו בעת שהשכיב אותו לישון? את שיר המנצחים כמובן. תצטרכו לקרוא בעצמכם כדי לדעת. עד כאן המשל. ברור שהמנצחים הראשונים בסיפור אינם המנצחים האחרונים. וברור עוד יותר שבני הארץ הקטנה הם לא המנצחים היחידים כאן. גם הוצאת כנרת שבחרה להוציא את הספר בעברית (שש שנים אחרי שיצא בשפת המקור) עושה כאן מעשה מנצח: במדינה שלנו, שבה נושא הכיבוש והניצחון הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור ההיסטורי, טוב שמצטרף ספר כזה למדף ספרי הילדים. לא בהכרח כדי שילדים יקראו בו. גם כדי שאנחנו ההורים נשוב ונקרא אותו בקול רם.

 

"המנצחים" שייך למדף הספרים שרק מתהדרים בחזות של ספר ילדים אך למעשה מדברים אל המבוגרים שביננו וילדים צעירים יוכלו ליהנות מהסיפור רק בעזרת תיווך של גדולים. יודעים מה? גם זה סוג של ניצחון.

 

• "המנצחים", כתב ואייר: דיויד מק'קי, הוצאת כנרת.

 

משלים פוליטיים נוספים לילדים:

• "סיפורו של פרדיננד", מאת מונרו ליף, הוצאת עם עובד.
• "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", מאת אפרים סידון, הוצאת כתר.