שוב היכרות, שוב סוף, פעם אחר פעם

סיזיפוס טיפס כל יום עד ראש ההר ואז הידרדר חזרה למטה והתחיל לטפס שוב. לפחות הוא הספיק ליהנות מהדרך. אני ברוב המקרים בקושי מספיק לעבור את המטר הראשון

ואז שוב זה קורה: משום מקום מגיח לו שביב קטן של תקווה.

 

לא ברור אם אמיתי או מדומה, יש לתקווה מין תכונה מרגיזה כזאת, שאי אפשר להבחין בין תקווה אמיתית לבין תקווה מדומה. ואז פתאום כל המחשבות הרעות עוברות למקום קטן בפינת המוח שלך, לא נעלמות חלילה, תמיד נוכחות, אבל רגילות שמידי פעם הן צריכות לארוז ולעבור דירה לחלק הפחות טוב במוח. הן עושות את זה ברצון, ואם לא ברצון אז בחביבות, כי הן תמיד יודעות שיבוא יום והן יחזרו לחלק הטוב ביותר של המוח, ואולי הפעם זה יהיה לתמיד. אבל עכשיו הן צריכות לארוז. בדרך החוצה המחשבה האחרונה אומרת "זה לא לאורך זמן, אנחנו נחזור בקרוב" ונועלת את הדלת.

 

בדרך כלל הן צודקות. לפעמים הן אפילו לא מספיקות לפרוק את המזוודות והן חוזרות שוב למקומן, שכבר התחיל להרגיש כאילו היה זה מקומן הטבעי.

 

ושוב היכרות ראשונית באיזה פאב, באוטובוס, באיזה אתר אינטרנט. ריטואל קבוע. מדברים, קובעים לדייט (במקרה הטוב), ואז זה שוב נגמר, כל פעם מסיבה אחרת, אבל כשמשהו לא קורה זה כבר לא כל כך משנה מה הסיבה. ואז שוב מחשבות רעות, ושוב מגיח ניצוץ של תקווה וחוזר חלילה.

 

אומרים שסיזיפוס טיפס כל יום עד ראש ההר ואז הידרדר חזרה למטה והתחיל לטפס שוב. לפחות הוא הספיק ליהנות מהדרך. אני ברוב המקרים בקושי מספיק לעבור את המטר הראשון ואז מתדרדר שוב למטה. ושוב. ושוב. ושוב. וכל פעם נשבע לעצמי שזו הפעם האחרונה. שאני צריך להפסיק עם זה. שזה לא מועיל לשום דבר ורק מחזק את המחשבות הרעות, שגם ככה חזקות יתר על המידה. ואז שוב זה קורה. משום מקום מגיח לו שביב קטן של תקווה.

 

הבדידות שלי גדלה כל יום, ניזונה מהתסכול והייאוש

המרוויחה הגדולה מכל הסיפור הזה היא הבדידות שלי, שגדלה כל יום, ניזונה מהתסכול והייאוש שאני צובר. כמו חיית טרף היא מושכת אליה את כל התסכול והייאוש בעולם וצדה אותו. יום יום אני הופך יותר ויותר לאיש בודד וחסר אמונה. לא מאמין בקוסמי, לא מאמין במין האנושי, לא מאמין בעצמי.

 

ואז זה שוב קורה. משום מקום מגיח לו שביב של תקווה.

 

שמישהו יוריד אותי מהקרוסלה הזאת, מתחיל להסתחרר לי הראש.

 

• מאמרים, סיפורים וטורים על פרידה