"הוא מושלם בשבילך, לומד בישיבה ביישוב עלי"

זו היתה ההצעה הראשונה שלה. היא ידעה שהיא צריכה לברר על הבחור - להתקשר לרב שלו, או לישיבה שלמד בה, או לחבר שלו ולשאול אותם על הבחור. היא נתנה להורים לעשות את העבודה השחורה. והעיקר - מה ללבוש? סיפור

נועה היתה בת 19, בשר טרי בשוק הבליינד-דייטים. היא סיימה אולפנא רק לפני שנה והספיקה בדיוק לגמור שנת שירות לאומי בבית חם לילדים בסיכון בעיירת פיתוח. היא שמעה על בליינד-דייטים מחברות חרוצות, שהתחילו לצאת עם בנים כבר מסיום התיכון. היא שמעה שזה מביך, שאין על מה לדבר, שאת אף פעם לא יודעת באמת את מי תפגשי שם.

 

אבל בעיקר היא שמעה שבגלל שזה על בליינד, כלומר, פגישה עיוורת, חייבים לברר טוב מאוד שמי שעומד במקום שקבעתם לדייט הוא אכן זה שהציעו לך. ולמה זה חשוב? כי לחברה שלה, יפעת, כבר היתה פדיחה רצינית: היא ניגשה בחינניות מבוישת לבחור שעמד ליד הכניסה למוזיאון הארץ, בדיוק במקום בו קבעה עם הדייט שלה, אמרה לו שלום בנימוס, והם התחילו בצעדה רגועה ובשיחת דייט עלומה למשך איזה רבע שעה, כשלפתע משהו לא הסתדר לה. הוא אמר פתאום שהוא היה מתנדב במד"א ואחר כך עבד כחובש, והיא זכרה שהציעו לה בחור ישיבה.

 

יפעת התחילה להתבלבל אז היא עצרה ושאלה בביישנות: "רגע, אתה לא לומד בישיבת הר המור?"

 

"לא", ענה.

 

"מוזר... רגע, קוראים לך שלומי?"

 

"לא, אני יואב. נראה לי שאולי התבלבלנו - את עינב?"

 

"לא, אני יפעת".

 

יפעת מצאה את עצמה מעבירה רבע שעה מתוך בליינד-דייט, עם בחור שבכלל לא הוצע לה. הם נאלצו לחזור על עקבותיהם, לפגוש בכניסה למוזיאון הארץ כל אחד את הדייט שלו, ולהתחיל מחדש.

 

יפעת הנסערת סיפרה את הסיפור הזה לכל החברות, והוא רדף את נועה גם עכשיו, כשהחזיקה את השפופרת והאזינה לחברה של אמא שלה מציעה לה בחור "מושלם".

 

זו היתה ההצעה הראשונה שלה. היא ידעה שהיא צריכה לברר על הבחור - להתקשר לרב שלו, או לישיבה שלמד בה, או לחבר שלו ולשאול אותם על הבחור. היא נתנה להורים לעשות את העבודה השחורה, בעוד היא מעבירה יום למחרת הבירורים את מספר הטלפון שלה לחברה של אמה כדי שתעביר את המספר שלה לבחור המוצע. "את לא תתחרטי. אני אומרת לך. הוא מושלם בשבילך, הוא לומד בישיבה ביישוב עלי ואפילו יש לו זקן קטן כמו שרצית. צדיק ממש" הבטיחה לה בטלפון בסיום השיחה.

 

מאותו רגע ואילך נועה היתה צמודה לטלפון הנייד שלה. היא לא ידעה מתי הוא יחליט להתקשר, אז היא היתה דרוכה כמו קפיץ כל אותו היום - בלימודים, במכולת, אפילו באמצע הסנדוויץ' של הצהריים - מה יהיה אם הוא יתקשר בדיוק אז?

 

הוא התקשר דווקא בשש בערב, בדיוק בזמן שסבתא שלה, שגרה אצלם מאז התאלמנה, היתה בשיאו של תיאור התפריט שהיא מתכוונת לבשל לחג כשיבואו כל הדודים. היא לא זכרה מה קרה בשיחה, רק שיננה לעצמה אחר כך את הפרטים הנחוצים: הוא יפגוש אותה למחרת בערב בשמונה ברחוב יפו, ליד הקיוסק שליד תחנות האוטובוסים שליד בנייני האומה. קוראים לו יוחאי, והכי חשוב - הוא מ-עלי.

 

היא תמיד רצתה בחור מהיישוב הזה. החברות שלה דיברו השכם והערב על איכות הבחורים בישיבה שם. כל ה"שאקלים" למדו שם. והנה, ההצעה הראשונה שלה, וכבר מציעים לה מישהו משם.

 

אולי חצאית ג'ינס תיראה לו זרוקה מדי?

מה ללבוש? חצאית ג'ינס עם חולצה שחורה. לא. אולי חצאית ג'ינס תיראה לו זרוקה מדי? המונית מדי? טוב, אז חצאית ארוכה? אבל יכול להיות שזה יראה משלומפר. והחולצה השחורה - אולי הכפתור העליון של המחשוף לא מספיק גבוה? ואם הוא בסגנון מתנחל, זה עלול להיראות לו עירוני מדי.

 

היא לבשה לבסוף תלבושת שלא ניתן להסיק ממנה דבר: חולצת טריקו פשוטה בצבע ירקרק, ללא כפתורים, סגורה בפתח עגול וצנוע, וחצאית שלושה-רבעים שחורה, לא ארוכה מדי ולא קצרה מדי. ככה כל האפשרויות פתוחות. אם הוא מסודר הרי שהיא לא לבושה מבולגן מדי, אם הוא שלומפר היא לא מסודרת מדי, אם הוא דוס היא לא לבושה פרובוקטיבי, ואם הוא מתנחל - לא אולפניסטית מדי.

 

בלב שאת הלמותו שמעו בוודאי כל יושבי תחנות האוטובוס, היא צעדה לעבר הקיוסק בדיוק בשעה שנקבעה. היו שם חייל מעשן, זקנה שחיטטה שעה ארוכה בעגלת הקניות העמוסה שלה ורטנה ללא הרף, בחור עם זקן קצרצר וחסיד ברסלב שהתנועע לקצב מוזיקה פנימית משלו.

 

האינטואיציה שלה ומבחר האפשרויות האנושיות שעמדו במקום גרמו לה להסיק שבעל הזקן המקוצר הוא יוחאי. היא עצרה לרגע קט להסדיר את נשימתה, להביט בו (כיפה כחולה גדולה, פאות בלונדיות דקות וארוכות, זקן בהיר קצר, חולצה מכופתרת תכולה ונקייה מאוד, מכנסיים חומים בהירים וסנדלי 'שורש'), ובעיקר להזכיר לעצמה לברר מעל כל צל של ספק שהוא אכן הדייט שלה. הסיפור של יפעת חברתה ליווה אותה עדיין.

 

היא ניגשה אליו, מביטה ישירות לתוך עיניו - כחולות-אפורות גדולות - וראתה שם שהוא יודע שהיא אכן הדייט שלו. היא ראתה שם עוד משהו, זיק של שמחה שלא היה לה פנאי להקדיש לו תשומת לב, מפני שהאישור שבמבט לא הספיק כדי להבהיר לעצמה שהוא אכן הדייט שלה והיא הדייט שלו.

 

"שלום. יוחאי?"

 

"כן. נועה?"

 

היא הנהנה, אבל החליטה שהתשובה שלו לא מספיקה לה. היא חייבת לוודא שזה הוא שהציעו לה, ולא איזה יוחאי אחר שהזדמן לשם במקרה. למרות שהוא לגמרי נראה כמו מישהו מ-עלי.

 

"אתה מעלי?" שאלה רק כדי לוודא.

 

לפי תשובתו הבינה שהוא שמע משהו אחר לגמרי - אולי מהרהורי ליבו, אבל משהו שגרם לו להחליף בראשו את האות מ' באות ב', כי הוא ענה: "הייתי שמח מאד להיות בעלך" וחייך חיוך רחב...

 

אחרי כמה וכמה פגישות הם התארסו.

 

• רחלי לנגפורד היא מחברת הספר "דרוש נסיך על סוס לבן"