חמודי, הזריקה לא תכאב לך בכלל

זריקות כואבות וביקורים אצל הרופא הם לפעמים לא נעימים. אם תגידו לילד שלכם משהו אחר - בפעם הבאה הוא לא יסמוך עליכם וכל הסאגה תהיה אפילו יותר ארוכה. הפסיכולוג ד"ר אלי שגיא מציע לא לבחור בדרך הקלה

פחד לפני חיסון, טיפול רפואי או סתם ביקור אצל הרופא. איך אפשר לעזור לילד להתגבר ובעיקר - איך משכנעים אותו לא לברוח? הנה כמה עצות:

 

• אל תשקרו לילדים. אם זה אמור לכאוב, אל תגידו שזה לא יכאב. אם תשקרו, הם לא יאמינו לכם עוד, לא יבטחו בכם בעתיד, ובצדק. מעבר לכך, זה גם ילמד אותם שבמשפחה שלכם מותר לשקר ואז גם הם ישקרו לכם.

 

• תנו לילד ביטחון שאתם שם לצִדו ולא תעזבו אותו.

 

• עזרו לילד להבין בדיוק במה מדובר, לפרטי פרטים. הדבר ייתן לו תחושה שהוא בשליטה ובסביבה מוכרת. אם מדובר בזריקה, למשל, תנו לו להבין איזו דקירה תהיה, היכן ואיך תהיה ההרגשה (אפשר להמחיש זאת על ידי דקירה קלה בידו באמצעות קיסם. אם הוא פוחד גם מזה, דקרו את ידכם קודם).

 

• שחקו משחק מקדים של רופא/אחות. השתמשו באביזרים במידת האפשר (חלוק, סטטוסקופ). תנו לילד להיות הרופא או החולה – כרצונו – ואפשרו לו אם הוא רוצה, להגיע לרופא עם תחפושת של רופא. יש בכך כדי להפוך את כל האירוע ל"משחק".

 

• הביעו אמון במסוגלות של הילד להתגבר: שדרו לילד שאף על פי שהוא עומד לעבור משהו לא נעים, הוא יהיה מסוגל להתגבר עליו.

 

• מצאו דרך להשיג את שיתוף הפעולה שלו. קבעו בסמכותיות ובהחלטיות שההליכה לרופא היא עובדה. השאלה היא איך זה ייעשה – ובנקודה זו יש לו אפשרות בחירה.

 

• עזרו לילד להפסיק התקף בכי: אם הילד נכנס להתקף בכי, נשמו יחד אִתו נשימות עמוקות וארוכות. אלה בדרך כלל עוזרות להפסיק את הבכי.

 

• אל תשוו את הילד שלכם לילדים אחרים שאינם פוחדים. לגיטימי לחשוש ולחוש פחד.

 

• אל תרגיעו את הילד יותר מדי, כי זה כשלעצמו יכול להלחיץ (מספיקה הרגעה אחת או שתיים בשלבים המקדימים לאירוע ו/או התייחסות קצרה כל אימת שהילד מעלה את העניין).

 

מקרה מדגים: מעשה בציפורן אחת

יום חול שגרתי. באתי לקחת את המתוק מהגן והוא מיהר לדווח כי נפצע ואפילו ירד לו דם. מבט חטוף וכללי עליו לא הראה משהו שונה, מה שלא הביא אותי להראות סימני דאגה, ובעקבות כך - הביא אותו להקצין את האירוע ולהוסיף: "ירד לי הרבה דם".

 

"מה אתה אומר?!" הגבתי בפליאה שנראה שסיפקה אותו ואז הוא הראה לי את הציפורן בבוהן רגל שמאל. ראיתי שהציפורן נשברה מעט. זה באמת יכול להיות לא נעים, חשבתי לעצמי.

 

"אתה מצליח להתגבר?" שאלתי. "כן. זה קצת כואב לי... אבל אני מתגבר", אמר בקול שובה לב.

 

למחרת היה יום חוג הקראטה והילד אמר שהוא לא חושב שהוא יכול ללכת לחוג בגלל הציפורן, שנורא, אבל נורא כואבת לו. ניגשתי לראות אותה. המצב שלה באמת היה חמור יותר. אפשר היה לראות שזה באמת לא נוח. "בוא נגזור אותה", הצעתי. "זה יכאב?" הוא שאל. "אני מקווה שלא. אולי קצת", השבתי.

 

"אם זה יכאב אז אני לא רוצה", אמר. "אבל גם עכשיו זה כואב לך ולהרבה זמן. אז אולי עדיף שזה יכאב לרגע קצר אחד ואז תרגיש יותר טוב?"

 

"לא רוצה שיכאב", הודיע (ובטח חשב בלב "ותעזוב אותי עם ההיגיון שלך"). "ומה עם החוג?" שאלתי. הוא חשב מעט ואז אמר: "טוב, בוא ננסה".

 

הבאתי מספריים. ישבתי, תפסתי ברגלו ובעודי מנסה לקרב את המספריים לכף רגלו, הוא משך אותה. "כדי שזה לא יכאב צריך שהרגל לא תזוז", הסברתי. שוב תפסתי ברגלו, שוב קירבתי את המספריים. הפעם הם כמעט נגעו בציפורן והוא שוב משך את הרגל.

 

"זה כואב לי", הודיע. "מה כואב לך? עוד לא עשיתי כלום..." הבכי גבר. "זה כואב..." תפסתי שוב ברגלו וניסיתי לקבע אותה במעט יותר כוח, אלא שאז, כשהמספריים כבר נגעו בציפורן, הוא משך לפתע את הרגל בחוזקה, מה שגרם לחיכוך לא מתוכנן של המספריים בציפורן והנחיל לו כאב עז יותר שהוביל כמובן לבכי עוצמתי יותר ולהצהרת כאב חדה (והפעם – מוצדקת).

 

ניסיתי להסביר שזה בגלל התזוזה של הרגל שלו, אבל כל מילה נוספת הייתה מיותרת. הוא היה במצב של בכי ורחמים עצמיים (הרבה בכי, הרבה רחמים) וכעס על אבא שלו המכאיב. אני הייתי מתוסכל מכך שאולי הייתי צריך להיות מהיר יותר, משכנע יותר...

 

לחוג הקראטה הוא כמובן לא הלך. בלילה הוא הלך לישון עם פלסטר שהידק את חלקי הציפורן והרגיע אותו. למחרת, היה לו חוג שחייה. לפני שיצאנו, הוא וידא שיש עמי שישה פלסטרים רזרביים. עם הפלסטר על הבוהן הוא קפץ למים בשמחה. אחרי עשרים שניות הוא יצא החוצה כי הפלסטר נפל.

 

"כואב לי!" הכריז. "אני משער", אמרתי. "זה לא נעים. המים מזיזים את קצה הציפורן וזה כואב". "תשים לי עוד פלסטר", הוא ביקש. "זה שוב ירד מיד. הפלסטרים האלה לא יחזיקו מעמד במים".

 

"אז מה נעשה?" שאל בקול שהבכי כבר חִלחל מתוכו. "רוצה שנבדוק אם יש פה מספריים ואולי ננסה לגזור את זה?" הוא התלבט. יבבות הבכי כבר נשמעו ברורות, אבל הוא אמר "טוב". שמחתי על מה שנראה כמו שינוי בעמדה. מצאנו מספריים, הושבתי אותו לידי ותפסתי ברגל, אבל בדיוק כשקירבתי את המספרים לציפורן, הבכי התגבר והוא משך את רגלו חזרה.

 

"זה יכאב!" הודיע בוכה. "אני אנסה שלא. אם לא אוכל לגזור, לא אגזור", אמרתי. "אני לא יודע..." הוא אומר. "או שננסה לגזור או שנוותר על החוג", אמרתי בשלווה. "אני לא יודע..." הוא מסנן מתוך בכי, ואז הוא זורק רעיון: "בוא נתקשר לאמא". "לא. אנחנו נפתור את זה, או לא". השבתי.

 

חווינו שלושה ניסיונות נוספים של משיכת הרגל ואז הכרזתי שאני מחזיר את המספריים ואנחנו נוותר על החוג היום. קמתי ממקומי והוא רץ אחרי: "לא, לא". ניכר היה שהוא מבולבל, אבל היה לי ברור שאני מאבד את הסבלנות (אחרי הכול, שליש החוג כבר מאחורינו). "תן לי חיבוק", הוא ביקש. נתתי לו חיבוק.

 

"אני לא יודע מה לעשות", הוא אמר. "אני מבטיח לך שלא אגזור אם ארגיש שאי אפשר", אמרתי. "בייחוד אם אחשוב שזה מכאיב מאוד. אני גם לא אגזור בלי להודיע לך קודם". חזרנו לשבת. הוא עדיין בכה. "אני לא יכול להירגע", אמר מייבב. "נשום נשימות עמוקות", הצעתי ונשמתי כמה נשימות עמוקות כדי להראות לו. זה עזר. הוא אִפשר לי לקרב את המספריים לקצה הציפורן וראה שזה לא כואב.

 

אמרתי: "אני יכול לגזור לך רק את הקצה ונראה לי שזה לא יכאב, בסדר?" הוא אישר לי תוך שהוא שואף ונושף נשימות קצובות וקצרות שמסתירות דמעות. עשיתי זאת. לא כאב לו בכלל. הוא התפלא. "זהו?" שאל. אמרתי: "צריך לגזור עוד ואני מבטיח שוב, אגזור רק אם זה אפשרי".

 

הוא אישר לי לנסות שוב. הפעם נשימותיו היו מוסדרות יותר. הצלחתי. "זה כאב רק טיפה!" הודיע. "עכשיו אתה יכול לנסות שוב להיכנס לברכה. זה לא גזור עד הסוף, אבל נראה לי שזה כבר לא יכאב יותר". הוא קפץ למים והודיע שזה רק קצת כואב, אבל הוא יכול להתגבר. נשמתי לרווחה, ואז הרגשתי שבגדי ספוגים מים...

  

• בכתבות הבאות בסדרה: חלומות רעים, מפלצות, פחד מחיות ועוד. המידע מתוך הספר "ילדים זה שמחה", הוצאת "כנרת זמורה ביתן". אלי שגיא, דוקטור לפסיכולוגיה (Ph.D), פסיכותרפיסט, עוסק בטיפול פרטני, זוגי, משפחתי ובהדרכת הורים.