כשסבתא נכנסה למיטה

סבתא-רבא של האמנית רוית כהן-גת החליטה יום אחד למרוד בכל המוסכמות ולהפסיק למלא את תפקיד האישה והאם. שנים רבות עברו עד שכהן-גת הבינה כי סבתה בעצם הפכה את חייה ליצירת אמנות פמיניסטית, והיא נרתמה לעבד את היצירה הזו למיצב המוצג בימים אלה בגלריה של היברו יוניון קולג'

ביום רביעי בבוקר נחתה רוית כהן-גת בניו-יורק ונסעה לדירתה באפר ווסט סייד, כדי להתאושש מהג'ט לאג. למרות שכהן-גת, אמנית מצליחה בישראל, המחלקת את זמנה בין ת"א לניו-יורק, בעקבות שליחות בעלה, עופר גת, מנכ"ל 'אל על' צפון אמריקה, כבר התרגלה לטיסות הארוכות ולמעבר החד בין שתי הערים, הנחיתה הפעם הייתה מרגשת מתמיד. בשעת ערב מוקדמת היא התייצבה בגלריה של היברו יוניון קולג', לפתיחת התערוכה הקבוצתית, בה היא מציגה את המיצב "גולה סנגם" ("רקפת שלי", בפרסית). את התערוכה הזאת, שזכתה לשם A Stitch in Jewish Time: Provocative Text ("התפר בזמן היהודי: טקסט פרובוקטיבי") ותרוץ עד חודש יוני, אצרה לורה קרוגר, שבחרה במיצב של כהן-גת לתערוכה. באמצעות המיצב, בוחנת רוית שברי זכרונות שנשתמרו משנות ילדותה והותירו עקבות בלתי נמחים בנפשה ובנפשן של נשואות העבודה שלה, כפי שכותבת אוצרת מוזיאון פ”ת, דרורית גור-אריה, שם הוצגו עבודות של כהן-גת בעבר ושממנו הושאל המיצב להיברו יוניון קולג'. את סיפורי הזכרונות דלתה רוית מארבע הדודות שלה: לאה (72), אשה עצמאית והיחידה בין האחיות שמעולם לא נישאה, והעדיפה במקום זאת לעבוד בסוכנות היהודית ולראות עולם. שפרה (70) הנשואה לבן דודה, עמו הביאה לעולם ארבעה ילדים, בתיה (79), אמא לשלושה שנישאה לגבר קנאי הרודה בה, כפי שמגוללת האוצרת, ורחל (80), נשואה ואם לארבעה, שנמצאת בתהליך התעוורות ועדיין מקפלת כביסה לפרנסתה. על סירי תבשילים מהבילים בבתיהן בירושלים—רק שפרה מתגוררת בהרצליה—מוצאות האחיות נחמה בחברותא. בשעות האלה עולים השירים, הסיפורים והאנקדוטות, ששמעו בילדותן מאמן. הסיפורים של הדודות התחברו גם לזכרונות הילדות הפרטיים של רוית, מהימים בהם נסעה המשפחה לבקר את הסבתא-רבא שלה בירושלים. רוית זוכרת את טס הנחושת הגדול, עליו היו מונחים כדורי הצמר, ואת הטס האחר עליו היו בוררות הנשים את האורז. שניהם התנוססו מעל למיטה של הסבתא רבקה, אותה מיטה ממנה לא יצאה במשך 20 שנה. ההחלטה של הסבתא להכריז על עצמה כחולה ולהפסיק לתפקד, דבר שאילץ את הבנות לגדל את עצמן ולטפל באמן, משוכנעת כהן-גת, הייתה אקט של מרד. מרד של אשה שילדותה נגזלה ממנה.

 

השולחן הסרוג של רוית.

 

סבתא-רבא, מספרת רוית, עברה חיים קשים לאחר שעלתה לישראל מפרס בהיותה בת עשר. בגיל 11 כבר הייתה נשואה, לאחר ששודכה לנער בן 14, עמו עברה לגור אחרי הנישואים. כשהגיע גיל הפריון הגיעו גם ההריונות ועמן ההפלות, עד שהעמידה שמונה ילדים וקרסה למטתה ממנה לא יצאה עוד. בשיחות עם הדודות שלה נחשפה כהן-גת להבנה ולאהבה הגדולה שלהן לאמן, אבל גם לכעס על הילדות שנחמסה מהן, לכעס על הצחיחות הרגשית שלה וחוסר התיפקוד. הבנות נזכרות, יחד עם זאת, בחמלה גדולה בכישרון השירה והחריזה שלה, כפי שהתגלה בפיוטים והשירים שהייתה קוראת להן. את הטקסטים האלה עיבדה רוית מפרסית לעברית, כשהיא משתמשת בהן במיצב שלה. פרויקט "השולחן הסרוג" מציג שולחן מכוסה במפה סרוגה, מקושטת בריקמות של עבודת יד וטקסטים שעיבדה לעברית. גם על הצלחות הסרוגות שנמצאות על השולחן מופיעים משפטים ששמעה מהדודות על הסבתא-רבא שלה: "תסתכלי אמא שלי בובה", "כל היום שוכבת במטה", "ילדה בת 11 שילדה", "כמעט מתה בלידה", "ואת אהבתה דרשה בבגרותה". הבחירה להציג שולחן סרוג, מסבירה רוית, נעשתה משום שמלאכת הסריגה, כמו עבודות הבית כולן, היא עוד אחת מהדרכים בהן נשים משועבדות נמלטות ומתכנסות בעולמן. במיצב שלה, היא אומרת, נרקמו שירי הילדות של הנשים על שולחן המטבח הסרוג, אותו שולחן עליו מעמיסות הנשים את התבשילים שלהן. אוכל, משוכנעת היוצרת, הוא הדבק המשפחתי, שמביא עמו נחמה גדולה. הוא זה שסולל את הדרך ללבו של הגבר, כמו שלימדו אותה הדודות שלה כשהיו קטנות. אבל כהן-גת, שמודה שהיא אשה עצמאית ופמינסטית, שמבינה את כאבה של סבתה, לא מזמינה את הצופה לארוחה. השולחן הוא עקר, נטול כסאות, מה שמרוקן אותו מהמשמעות המאחדת, כשאנשים מסובים סביבו. גם הטקסטים הרקומים על המפה הגדולה מתגלים כשירים ופיוטים מהמורשת הפרסית. שירים עוקצנים משהו על השידוך של האבא, הקשיים עם החמה, שהסבתא-רבא שלה נהגה לשיר לדודות שלה:

יקירתי מפונקת שלי

מקל חרסינה שלי

לאיזה גן אובילך, שתקטפי בו פרחים

לאיזה גן אובילך שיהיה בו צל, בצל ערסל

ובערסל פרח מתוך זר הפרחים

איבדתי את הפרח

השיירה עוברת

האם את בתוכה?

 

שיר אחר פונה לאביה:

פתחת את הדלת הוצאת אותי

וסגרת את הדלת מאחורי

אז עבר התורכי ולקח אותי בשמחה

הלוואי שהבת החורגת שלך

תעבור את מה שאני עברתי בחיים.

 

אמנות נוצרת במטבח

רק כשמלאו לה ארבעים, מספרת רוית כהן-גת, היא התפנתה לטפל בפצע הפתוח שנותר בה מאז מותו של אחיה, יובל, במלחמת לבנון הראשונה. כהן-גת מספרת שהיא בחרה להתמקד בחיים ויצרה פרויקט גדול, ביחד עם אורית חסין, שנע בין פלורנטין, נס ציונה ואמסטרדם. במשך שלוש שנים חקרו השתים את היחסים בין אחים מכל הזוויות האפשריות. הן ראיינו אחים בשלוש הערים ובסיומו של הפרויקט, עליו עבדו עם האוצר דורון פולק, הציגו תערוכה ובה שלושה מיצבים. ההורים של אביה, מספרת רוית, עלו לישראל מפרס על חמורים, ועד היום היא שומרת על הדרכון של הסבא שלה, בו מופיע האישור להגיע לארץ משלטונות המנדט הבריטי. כשסיימה את פרויקט האחים, נסעה רוית לירושלים כדי לבלות זמן עם הדודות שלה ונשאבה ל"קסם הזה". היא מספרת שרק כשהתחילה לדבר אתן, הבינה מה קרה. “כשהיינו נוסעים לבקר את הסבתא רבקה בשכונת הבוכרים בירושלים, בחופש הגדול”, היא מספרת, "היינו לוקחים כסא ויושבים סביב המיטה. היא בקושי דיברה עברית, וסבתא מרים, אמא של אבא, הייתה מתרגמת. היו ימים שהיינו יושבים וסורגים לידה. היה לה טס גדול מנחושת עליו היו כדורי הצמר, בובות, ריקמה על רשתות גדולות. היא הייתה סוג של משוררת. היא כתבה את השירים מיד אחרי שהילדים נולדו”.

 

הסריגה כבריחה משעבוד. רוית כהן-גת.

 

היא כתבה שיר זועם על אבא שלה:

“היו המון יסורים, חרדות. היא ילדה בגיל 12 והיא לא דיברה, לדבר היה משהו שאסור בבית. השירים שלה היו על עצב, פרידות, אהבות לא ממומשות, חמות עוקצניות. היא לימדה אותנו לעשות בובות. רק אחרי שסיפרו לי שהיא לא יצאה מהמטה 20 שנה, קלטתי שהיא הייתה בדכאון של אחר לידה. יש הרבה מקומות שלא מדברים על זה. זה נורא שהיא התחתנה בגיל 11. היא סיפרה לבנות על התורכי, שהיה אבא שלהן. הייתה לה מחברת שבה כתבה את השירים, ממנה היא קראה לדודות שלי. בעיני היא הייתה סוג של אמן”.

 

ואיך היה הסבא-רבא, זה ששודך לה?

"הוא היה בן 14 כשהתחתן אתה, שניהם היו נמוכים והוא היה מאוד דתי. כל שנה נולד תינוק והוא היה צריך לפרנס את המשפחה. הוא היה מחלק אוכל עם שק קמח בבתי אבות, והוא חי עד גיל 98. סבתא הייתה המלכה שלו, הוא מאוד אהב אותה. אני זוכרת שהוא בא לחתונה של אחותי, איש קטן, שבקושי אוכל. כשסבתא מתה הוא בכה בכי תמרורים ומיאן להפרד ממנה. היא נפטרה לפני 30 שנה”.

 

והדודות שלך, גם הן חוו החמצה?

“חוץ מלאה, לשלוש האחיות היו חיים קשים. הן חיו בירושלים בתקופת הצנע ועזרו בפרנסה בעבודה בניקיונות. הן גידלו גם ילדים והחזיקו בית. הכי צחקתי כשהן אמרו לי, שאם היו מטפחים אותן, הן היו יכולות להיות היום חברות כנסת. מה שהחזיק אותן היה הקשר ביניהן, לכן גם החלטתי לעשות את הפרויקט. עד לפני חמש שנים, הן היו הולכות בכל יום ראשון לעיר העתיקה, עם הכסף בחזיה. הן לא פחדו מכלום. הן היו אוכלות חומוס, קונות דברים בשוק. בכל יום ראשון הן שרו במקהלת לדינו, וכשאח שלי נהרג, הן הביאו מקוננות ששרו קינות פרסיות. היום הן מאוד חולות”.

 

אפשר להתנחם בכך, שמצב הנשים השתפר בעידן הזה?

“עדיין יש כל כך הרבה נשים מדוכאות בעולם. לא נלך רחוק, גם בארץ התופעה קיימת. הצגתי בחודש מרץ שעבר מיצב שנקרא 'להקה של ינשופים', בבית האמנים בירושלים. הוא היה בנוי על סיפוריה של בחורה בדווית. פגשתי אותה במפעל ליצור שטיחים ברהט, לשם הגעתי במסגרת התחקיר על שטיחים פרסיים. היא כתבה שירים קשים על החיים שלה, בעברית, כדי שבעלה לא יבין, והחביאה אותם במגירה. עשיתי עכשיו סדרה על נשים עצובות שאין להן חיים, בה אני שוזרת טקסטים של נשים שנכתבו למגירה, כמו במקרה של 'לילה', השם הבדוי שהאישה הבדווית בחרה לעצמה. במשך שלוש שנים היא שלחה לי טקסטים שלה, וכשהיא באה להקליט באולפן, היא באה בהחבא, מתוך פחד שבעלה יתפוס אותה. היא מאוד התרגשה באולפן, דיברה ובכתה. בניתי עבורה מיצב קולי, שעל ההפקה המוזיקלית שלו עמלו יהודה ואלון עדר, וצירפתי 60 עפיפונים שסרגו לי עולות מרוסיה, כולם קשורים לחוט אחד. את המיצב הזה הצגתי לפני שמונה חודשים, לא לפני 80 שנה, שאז התרחש הסיפור של הסבתא-רבא שלי. עצוב לחשוב שנשים עדיין מדוכאות בעולמנו".

 

איזה שירים כתבה לילה?

“היא כתבה על החיים הקשים שלה. במיצב 'להקה של ינשופים' היא מביעה את הכמיהה האסורה לחופש, לביטוי עצמי נשי, שעולה מבעד למילים החנוקות. יש לה טקסט נוגע ללב, שבו היא מבקשת: 'בבקשה, בבקשה, עיני הפסיקו לדמוע. בבקשה, שרירי חיוך התחילו לנוע. בבקשה, ליבי השבור הפסק להביע... בבקשה, אין לי שם, אין לי מי שאלי יתגעגע. בבקשה, תמיד אני חולמת, אבל בסוף הכל הופך לסיוט מזעזע... בבקשה, רחמנות, גם אני ריחמתי על עצמי ועל ליבי הקרוע. בבקשה, אל תתעלמו ותגידו לי, זה לא מפריע”.

 

מה את יכולה לספר על תהליך היצירה שלך?

“האמנות שלי נוצרת במטבח שלי, שם אני גם מתייעצת עם הבנות שלי. אני תמיד אומרת שנופר (23), שלומדת ב'סקול אוף ויז'ואל ארטס', וקורל (18), שהתגייסה לצה"ל לפני שבועיים, הן היצירות הכי גדולות שלי. אם הן בוכות כשהן שומעות את הטקסט של לילה, אני יודעת שהצלחתי לגעת. אני לוקחת מהחוץ ומפנימה. כאב, שמחה, צער – זה הדלק שמניע את היצירה שלי”.

 

את מוצאת נחמה בניו-יורק, העיר שיש בה נשות קריירה לא מעטות?

“אני מתבוננת הרבה באנשים ורואה הרבה נשים אומללות בניו-יורק. כשאני רואה זבניות בסופרמקט, או נשים מהגרות במכוני המניקור שמפוזרים בעיר, עוזרות בית שיורדות לעשות כביסה, החיים שלהן נראים קשים. יש המון נשים בניו-יורק שחיות מתחת לקו העוני. בדיוק קראתי עכשיו את הספר 'העוזרת', של קתרין סטוקט, על עוזרות בית שחורות, והייתי מזועזעת”.

 

את נמצאת על הקו ת"א–ניו-יורק, זה לא מעייף?

“היה לי מאוד קשה עם הנסיעות, אבל אני בן אדם סתגלן. בגלל שקורל החליטה להישאר בישראל והתגייסה לצבא לפני שבועים, אני נוסעת הרבה לארץ. התרגלתי לישון שלוש שעות, אחרי הנחיתה בניו-יורק, ולהמשיך לתפקד”.

 

לפחות ניו-יורק שווה את זה?

“אני מאוד אוהבת את העיר, דבר ראשון את האנונימיות. אני חיה שלושים שנה בת"א, מכירים אותי שם. כאן אני יכולה להיות כל דקה מישהי אחרת, וזה כיף גדול. אני גם רואה כמות עצומה של אמנות במוזיאונים, בגלריות. אני מסתובבת בעיר שעות והתחלתי גם לאהוב את הזרות, הניכור. אני אוהבת את הניתוק הזה שנותן לי המון שקט. מרגישה לפעמים כאילו שנסעתי להודו, למרות שבגלל שאנחנו גרים בדירה קטנה, אני מציירת נופים על משטחים זעירים של 20 ס"מ”.

 

את מעורה במטבח הפרסי?

“אמא שלי עלתה מרוסיה והיא מבשלת את כל המטבח הפרסי. גם אני מבשלת תבשילים מהמטבח הזה, יש לנו מטבח מטר-על-מטר ואני מבשלת בו צ'יק צ'ק. לפני שבועיים נשברה לי המראה בבית והזמנתי איש מקצוע לתקן אותה. כשהוא בא, הוא אמר לי שהבית שלי הוא הבית היחיד בבניין, שיש בו ריח של אוכל".

 

מה הספציאליטה שלך?

קציצות, דגים, אורז בסמטי, תבשילים. דרך האוכל מגיעים להמון מקומות, זכרונות ילדות של אנשים קשורים לריחות התבשילים של אמא, וזה מקסים”.

 

יש תקווה לעתיד הנשים?

“כשאני רואה את הבנות שלי, אני אומרת שיש תקווה. אבל כשאני רואה את לילה ואת המהגרות הקוריאניות שנלחמות על כל דולר, אני לא יודעת מה להגיד. אני מאוד מקווה שיש תקווה".