יש משפט האומר ש"הדבר הטוב ביותר שאבא יכול לעשות בשביל הילדים שלו הוא לאהוב את אמא שלהם".
במציאות של היום, בה הסטטיסטיקה מצביעה על גירושין בין כל זוג שלישי, אפשר להמיר את המשפט הזה ל"הדבר הטוב ביותר שהורים יכולים לעשות למען הילדים שלהם, זה להסתדר ביניהם".
כבר 13 שנה שאני 'אמא חורגת'. לעיתים, 'האישה של אבא', לעיתים 'ההיא'. תלוי בתקופה ובתנודות הרוח. מעולם לא התחברתי ולא התנגדתי למושג מסויים. נכנסתי לעולמה של ילדה בת 4 שחוותה טלטלה גדולה, שעוד לפני שהבינה מה זו משפחה, זו התפרקה לה. ילדה עם תיק 'ברבי' על הגב, שנודדת מבית לבית ומנסה להבין איזה יום היום ואיפה היא ישנה.
הייתי עדה למטענים, כעסים, התפרצויות זעם מחד ומניפולציות רגשיות מאידך. צו עיקול, צו עיכוב יציאה ו"העורך דין שלי ידבר עם העורך דין שלך".
כן, בסופו של דבר שני אלו האחרונים היו השותפים היחידים שהרוויחו מכל העניין ונתנו לכולם שיעור ב-Win Win situation ואם זה לא מספיק, פמליה של 'אנשים שאכפת להם' לחשו באוזן בכל פעם שאחד מהצדדים הלך לצד זירת האיגרוף להתרענן. והרי אף אחד לא רוצה לצאת "פראייר" או "פראיירית" ולגלות, מאוחר מדי, אחרי חתימת ההסכם, ש"יכולתי להוציא יותר".
ובין הורים שלא מצליחים לדבר ביניהם בלי איזו טריקת טלפון עצבנית - היא גדלה. מודל ששרט את אישיותה ועיצב אותה להיות מה שהיא עכשיו. ממשיכה לנדוד בין שני בתים שכל אחד מהם, בינתיים, התבסס, תרם את תרומתו להגדלת שיעור הילודה ותבע בה את המושג "חצי". "חצי זמן אצל אבא", "חצי זמן אצל אמא", "חצי אח", "חצי אחות", חצי משפחה".
וכל מה שהיא רוצה זה למצוא את השלם. לא מרגישה שייכת לאף מקום באמת, חיה בקונפליקט נאמנות, תוהה עם מי להיות בחג, איפה לחגוג יום הולדת ועם הזמן גם מבחינה אילו חוויות מותר לה לחלוק בכל בית, על הבית האחר.
היא לא בחרה לעצמה את החיים האלה. היא נקלעה אליהם. אף אחד לא שאל אותה איפה היא רוצה להיות ועם מי. היא לא הבינה למה שני האנשים שהיא הכי אוהבת לא יכולים לדבר ביניהם ואיך זה שהם לא אוהבים אחד את השני, אבל אומרים שהם אוהבים אותה.
לפני מספר חודשים התבקשתי במערכת "זמנים מודרניים" לערוך כתבה על אנשים שהתגרשו יפה. כשהתחלתי לחפש זוגות פוטנציאלים, התגובות המיידיות היו "יש דבר כזה?"
מצאתי, בטפטוף אומנם. הם הגיחו אט אט ממקומות המסתור שלהם ושטחו את ה'אני מאמין' שלהם באבירות ראויה. השיחות איתם היו מרוממות רוח. עשרה זוגות עם 'וותק' גירושין שונה, החל ממספר חודשים ועד עשרים שנה.
את כולם איפיינה מטרה אחת - טובת הילדים. אבל לא זה מה שהעלה אותם על דרך המלך, שכן אני מאמינה באמונה שלמה שכל זוג שמתגרש רוצה בטובת ילדיו. מה שאיחד את הצלחתם זו העובדה שהם לרגע לא הסירו את עיניהם מהמטרה. גם כשהאמוציות גאו ואיימו להשתלט הם לקחו אויר וחזרו באוירה של פיוס. הם החליטו מראש לא לקחת מקום של קורבן, אלא של שינוי חיובי, לערוך הסכם מול עו"ד אחד, לא להסתכסך על כסף ורכוש, לא להקשיב לעצות מלבות מצד חברים, לא לפרק בבעיטה את מה שנבנה בעדינות.
"במקרים בהם המצב הוא בלתי נסבל", אמר לי אחד המרואיינים. "עדיף שני בתים בריאים מבית אחד חולה. והדרך הכי טובה לעשות את זה היא לעשות את הדרך הזו ביחד. יחד בנישואים - יחד בגירושים. גם כלכלי, גם חוסך עוגמות נפש מיותרות לכולם ותוך זמן קצר, אתם פנויים להתחיל בחייכם החדשים".
אנשים שמתגרשים רע עושים הרבה דברים מתוך כעס, מתוך תחושת נקמה. אולי בעוד מספר שנים, כשרוחות המלחמה ירגעו והם יבחינו במספר הנפגעים המוטלים בשדה הקרב, שיאלצו אותם להשקיע את כספי המזונות בטיפול פסיכולוגי בילדים - אולי אז, הם ישבו ויעשו חשבון נפש מחודש - האם כל זה היה כדאי?
כי יגיע היום בו הילד יגדל ויחטט באותו פצע ישן שיעורר את נימי הסקרנות שבו, ישאף לחתור לאמת אחת שתצרף פעם אחת ולתמיד את שברי התמונה המשפחתית למשהו ברור יותר, ישאל שאלות, יתבע את האמת בלי הנחות ויבקש לפשפש בקופסה השחורה של זוגיות הוריו.
וגם אז, אולי תוכלו עוד להציל משהו, לראות בכך הזדמנות לחוויה מתקנת, בה תשנסו מותניים ותעשו מאמץ - אולי לראשונה מאז הגירושים, לאחד כוחות. תוכלו לספר לו שבמלחמות אין מנצחים, לקחת אחריות על מעשים שנעשו, דברים שנאמרו, לדעת להבחין בין הטפל לעיקר, להשכיל להבין מה מהם ישרת את מטרותיו וכמה מהאמוציות נטולות המסננים שליוו את תהליך הפרידה הוא יכול להכיל - עד כמה כל זה יעזור לו להתפייס עם העבר וישחרר אותו לעתיד אופטימי יותר.
או לחלופין, לפתוח את ביב השופכין, כאילו כלום לא השתנה ולשים אותו כשופט. בדומה לילד קטן ששואלים אותו "את מי אתה אוהב יותר - את אבא או את אמא?"
שכן השאיפה הטבעית והסמויה של כל ילד היא שהגדולים האחראים עליו יסתדרו ביניהם. זו שאיפה נצחית, נטולת גיל, גזע, צבע ומין, אבל כשהשאיפה הזו משתנה ובבגרותו כל מה שהוא מבקש זה שלא יהיה קשר ביניהם - כנראה שמשהו בהגדרת המטרה מלכתחילה היה ונשאר מוטעה.
ובתוך כל זה, מילה לפרק ב' - לאלו שעלו על הרכבת אחרי שזו התפצלה. בתוך המציאות העגומה הזו, לא פשוט להיות אמא חורגת, האישה של אבא, ו'ההיא'. זה תפקיד שהדרך לעשות אותו על הצד הטוב ביותר היא להיות מודעת תמיד למצב הרגיש, לדעת לספוג ולדעת להמשיך להיות ערה ורגישה מספיק לצרכים של ילד שלא תמיד אוהב אותך. לדעת שאת בת כלאיים של המובן מאליו והמוקצה, שלא תמיד יש לך שליטה ממה הוא מוזן ואיפה. ושלעיתים מעיניו משתקפת בדמיונך הצלע השלישית שההדדיות היחידה ביניכן - היא חוסר החיבה.
לא תמיד השכלתי לעשות את זה. לצערי, הטמפרמנט חם המזג שלי, שלא מבדיל בין התוצר לשליח, עשה את הפאלטות שלו. לא תמיד ידע לספוג, לא תמיד ידע לשתוק, לא תמיד ידע להפריד בין האמפתיה להזדהות. זה אולי אף פעם לא מאוחר מדי – אבל הרבה יותר קשה.