"האשה הטובה ברוע". המטפלת וניצולת השואה

חניתה מוזס טיפלה בליליאן ווס בת השלוש, הביאה אותה להולנד וסייעה לה להתאחד עם משפחתה אחרי המלחמה. האחת שיקמה את חייה בצרפת, השנייה עלתה לישראל. אחרי 63 שנה, הן סוף-סוף נפגשו. "אני חיה, ובחיים האלה יש לחניתה חלק", אומרת ווס

"השנה היא 1944, יום בהיר, ולחדר המלא בילדים נכנסת לפתע ילדה קטנה. לראשה קרחת, ובולטים עליו פצעים רבים. היא פורצת בבכי נוראי. מאותו רגע נקשר גורלי בגורלה". כך, במילים נרגשות, מתארת חניתה מוזס (82) את מפגשה הראשון שלה עם ליליאן ווס (70), במחנה המעבר וסטרבורק. היום (ד') הן נפגשו שוב, לראשונה זה 60 שנה, הפעם בביתה של מוזס בבת ים. "זה רגע של השלמה, רגע של סגירת מעגל", מספרת ווס, כיום תושבת צרפת.

 

באביב 1944 עבדה מוזס, או האחות אורסולה, כפי שקראו לה אז בגטו, במחנה המעבר שבמזרח הולנד, וטיפלה בילדים עד גיל שש. הילדה בת השלוש שפגשה סיפרה כי הסתתרה לבדה מאימת הגרמנים בבית משפחה הולנדית, אך לאחר שאחד השכנים הלשין עליה, היא נעצרה, שערה גולח באכזריות והיא נשלחה למחנה המעבר. במשך חודשים טיפלה מוזס בווס, לצד עשרות הילדים הנוספים. עם הזמן הפצעים הגלידו, גם אלו הנפשיים. "היא הייתה האישה הטובה שלי בכל הרוע שמסביב", משחזרת ווס.

 

לאחר מספר חודשים נשלחה מוזס למחנה טרזיינשטט שבצ'כיה. את הוריה ראתה שם בפעם האחרונה, בטרם נשלחו לתאי הגזים. גם שם טיפלה מוזס בילדי בית הילדים במחנה, ושוב פגשה את ווס הצעירה. לאחר תקופה קצרה נפרדו דרכיהן של השתיים בשנית. מוזס נשלחה לאושוויץ, ומשם למחנה עבודה. במאי 1945 רצה הגורל והשתיים נפגשו שוב. "לקראת סיום המלחמה נשלחנו שוב לטרזיינשטט, כאשר בעלות הברית התקדמו במהירות. כשזו הסתיימה, בדקתי את בית היתומים המקומי, ומצאתי שם את ליליאן", סיפרה מוזס.

ווס (משמאל) ומוזס. "אחד הרגעים החשובים בחיי" (צילום: בן קלמר) 

 

למוזס נודע כי היא יכולה לחזור להולנד, אך זו ביקשה כי ווס, שכבר בגרה והפכה לילדה צעירה ופקחית, תתלווה אליה. היא ידעה במה זה כרוך, והחליטה לקחת את הילדה תחת חסותה. תוך זמן קצר יצאו השתיים לנסיעה הראשונה שלהן כנשים חופשיות מזה שנים. "לעולם לא אשכח את הנסיעה הזו", סיפרה ווס. "יכולנו להתרווח, היה לנו מקום לרגליים, לשכב ולהתרווח", תיארו השתיים את הנסיעה ברכבת בדרכן הביתה, לאחר שבמשך שנים נדחסו עם המון אדם, לתוך קרונות הובלה של בהמות.

 

"היא אף פעם לא נשכחה מלבי"

מוזס שאיבדה את הוריה, קיוותה כי לפחות תוכל להשיב את ווס הקטנה לחיק משפחתה. היא התבקשה להותיר את הילדה במוסד שעסק לאחר המלחמה בניסיון לחבר בין הורים וילדיהם, אך עדיין נשארה לצדה. כעבור שלושה חודשים הגיע הרגע לו ייחלו, ואביה של ווס התחקה על עקבות בתו. "בינתיים נולדה לה אחות קטנה", סיפרה מוזס, "הוא הודה לי ונפרדנו".

 

השתיים שמרו על קשר, ומוזס אף ביקרה את ווס מספר פעמים באמסטרדם. "ראיתי אותה בפעם האחרונה בשנת 1947, אז היא נעלמה מחיי. בכל יום חשבתי עליה, היא אף פעם לא נשכחה מלבי. האישה שהצילה את חיי", קוראת לה ווס, בעודה יושבת נרגשת על הספה הקטנה בסלון ביתה של מוזס בבת ים.

 

חניתה עלתה ארצה ב-1948, מבלי שנפרדה מבת לווייתה. מאז חלפו השנים, מוזס הקימה משפחה בישראל, ואילו ווס עשתה זאת בצרפת. "לא היה זמן לחשוב על העבר, עם ארבעה ילדים ומשק", הסבירה חניתה מדוע לא ניסתה ליצור קשר בימים ההם.

 

הלב אמנם לא שכח, אך הקשר בין השתיים לא התחדש. רק

במהלך שנת 2003, כשהגיעה ווס למפגש "ילדים ללא שם" של ילדים הולנדים ניצולי שואה, פגשה למרבה שמחתה בחברה משותפת שסיפרה לה כי מוזס חיה בארץ ישראל. השתיים שמרו על קשר, עד שווס בת ה-70 החליטה "שזה עכשיו או לעולם לא" - והגיעה היום לפגוש את מצילתה, לראשונה מזה 60 שנה.

 

השנים הותירו את חותמן על שתי הנשים, והן כבר מתקשות לזהות זו את זו. "אני כבר לא רואה את הילדה הקטנה ההיא. עזבתי אותה כזאת, אך עכשיו היא כבר סבתא", מסבירה מוזס. "אך לעולם לא נשכח את אותה נסיעה, זה מה שניקח איתנו. הייתי כל-כך קטנה ואני חיה. זה לא מובן מאליו, וזה מה שחשוב. ובחיים האלה יש לחניתה חלק. זה אחד הרגעים החשובים בחיי", סיכמה ווס, תוך שהיא אוחזת בידה של מוזס.