אמא, רבין היה מהטובים או מהרעים?

רצח של ראש ממשלה זה יותר עצוב מאוטובוס מלא ילדים שנופל לתהום? בתה של אריאנה מלמד חוזרת מטקס הזיכרון ליצחק רבין עם הרבה שאלות שבמערך השיעור של מערכת החינוך כנראה לא תהיה להן תשובה

צריך חולצה לבנה והמקהלה תשיר, היא אמרה לפני הטקס. בכיתי קצת, היא אמרה כשחזרה מבית הספר. היא עדיין מאמינה שזה לא פייר שאנשים מתים וטקסי הזיכרון מעציבים אותה מאוד. אחר כך ביקשה לדעת אם יצחק רבין – במלרע חגיגי, כמו של קרייני חדשות – היה איש טוב.

 

לעולם אין לדעת מה תחשוב ילדה בכיתה ג' על אירועי הזכרון, ולכן היססתי מעט לפני שביקשתי לדעת למה היא שואלת. מתברר שעל פי מיטב הבנתה הפוליטית ראש ממשלה הוא כמו מלך, רק שבוחרים אותו. והמלכים מן האגדות, זה ידוע, מתחלקים לטובים ורעים, והיא רצתה לדעת איזה מין איש היה יצחק-רבין-במלרע.

 

חשבתי קצת ואמרתי לה שאינני יודעת. לא הכרתי אותו באופן אישי ולא בחרתי בו בגלל תכונות האופי שלו וממילא קשה לאזרחים מן השורה לדעת: אנחנו בוחרים מנהיגים, אמרתי לה, על פי התוכניות שהם מציעים לבצע ועל פי האמונה שלנו ביכולת שלהם לעשות את זה.

 

רבין - דמות מופת אגדתית?

התשובה, התברר, לא היתה מספקת. גם הטקס לא בדיוק הבהיר לה מה קרה ולמה זה קרה, ולמה רצח רבין חשוב יותר מרצח אחר, ולמה - אם אנחנו לא יודעים אם היה איש טוב או רע – צריך להתעצב מעבר ליגון שעוטף אותה בכל אימת שמזכירים את אפשרות המוות. אם אוטובוס מלא ילדים נופל לתהום, שאלה, זה עצוב יותר מרצח רבין או פחות?

 

ערכת מערכי השיעור לבתי הספר היסודיים לא בנויה לענות על שאלה כזאת. בכלל, הערכה בנויה לא נכון. פעם בשנה שולפים את הרצח מהבוידעם ומצפים מילדים – החל מכיתה א', להבין משהו? מי האויל שחשב שככה אפשר ללמד ילדים עד כמה נפגעה רקמת החיים הדמוקרטיים בארץ הזאת בעקבות הרצח? מי הגאון התורן שהאמין בכל לב כי תמונות של זקן זר שמת פעם מזמן מזמן, לפני שילדי היסודי בכלל נולדו, לפני שהוריהם נפגשו אפילו – יגרמו להם להרהר ברצינות בחובתם למנוע אלימות? מי חשב שהם אמורים לזכור את זה ולהפנים משהו משנה לשנה בלי המשכיות ומבלי שהרצח יופיע שוב ושוב בהקשרים שבהם הם מדברים על אלימות?

 

המערכת, כך מתברר, מתלבטת: פעם הדגישו את מה שקראו לו מורשת-רבין עד שהבינו שאין בעצם דבר כזה. פרגמטיזם קיצוני אינו "מורשת" ורבין לא הותיר אחריו משנה אידאולוגית סדורה או תורת חיים פילוסופית שאפשר ללמוד ממנה משהו מעבר לכך שהזמנים משתנים ורצוי להשתנות יחד איתם. בשנה אחרת היתה למישהו הברקה: לשלוח לכל בתי הספר דיסק עם שירים שרבין אהב, כאילו היה קשר כלשהו בין הרצח לבין טעמו המוסיקלי. בשנים הראשונות אחרי הרצח התקיים מיני-פולחן-אישיות במערכת החינוך, ממנו יכלו ילדים להבין כי הנרצח היה דמות מופת אגדתית. איש לא היה מתבייש בזה כמו רבין עצמו, לו יכלו המתים להתבייש.

 

ברור שאסור לפגוע

ואף על פי כן זה הרצח המזעזע ביותר בתולדות האומה הישראלית, ואף על פי כן צריך להבהיר לקטנים מדוע זה כך בעודם קטנים, מפני שבהיותנו בני אדם אופטימיים שמאמינים בחשיבותו של חינוך, אנחנו גם מקווים לסייע במניעת הרצח הפוליטי הבא. התחלתי, איפוא, בבחירות למועצת התלמידים.

 

נגיד-בכאילו, אמרתי לה, שתירצי להיות חברה במועצה, וגם יבחרו בך, ואפילו תהיי יושבת ראש המועצה. ואז תתחילי לבצע תוכנית שאת מאוד מאמינה בה לטובת כל ילדי בית הספר. נגיד, להביא מתנפחים לחצר פעם בשבוע. ונגיד שיהיה גם ילד אחד שלא בחר בך כי הוא שונא אותך ושונא מתנפחים וחושב שהם נורא מסוכנים לילדים, וייתכן שהוא אפילו צודק כי בהחלט ייתכנו מקרים לא מעטים של פגיעה בילדים שמתגלשים בפראות, וצריך להיות נורא זהירים בענין הזה. מותר לו לפגוע בך? מותר לו להרים יד, לזרוק אבן, להכות במקל?

 

ברור שלא, אמרה כאילו נפלתי על הראש, והמשכתי להקצין את הדוגמה: ונגיד שאת באמת מתכננת משהו שיפגע בילדים, ויש קבוצה שיודעת את זה וקבוצה שלא יודעת. מה עושים? עושים בחירות חדשות, צהלה. עושים שיפטרו אותי בבחירות ושהרוב יקבע עוד פעם, לא?

 

אבל זה לא מה שיגאל עמיר עשה, אמרתי לה. הוא לא האמין בזכות שלי ושלך לבחור. הוא האמין באקדח, ולכן הרצח הזה חמור כל כך. יותר חמור מעצוב, כי ברור שאוטובוס מלא ילדים שנופל לתהום הוא עצב ענק, גדול בהרבה מהעצב על מותו של אדם אחד, אפילו ראש ממשלה. הרצח הזה, אמרתי לה בזהירות, הרג את התקווה שאנשים כאן יוכלו להשמיע את דעותיהם בלי אלימות, שראשי ממשלה יוכלו לעשות מעשים נועזים בלי לפחד שיהרגו אותם, ושאנשים יוכלו להאמין בזכותם לבחור מנהיגים שאכן יוכלו להמשיך ולפעול מבלי לשאול את עצמם מתי יתרחש הרצח הבא.

 

אינני יודעת מה מן הדברים האלה יישאר במחשבתה. אינני יודעת אם פעלתי נכון, כי הרי הייתי יכולה לצבוע את הכל קצת יותר ורוד, ולהגיד שרבין נרצח מפני שהוא רצה שלום ויגאל עמיר לא רצה, ושכל העניין חשוב נורא כי השלום חשוב נורא, כי במלחמות אנשים נהרגים סתם כך ובשלום זה לא קורה: הבעיה היא שהאמת מסובכת בהרבה, וחמש עשרה השנים שחלפו מאז הלילה ההוא לא סיפקו לאיש כאן עילה לחשוב שיש תשובות פשוטות וברורות לילדים, מעבר לאקסיומה הזאת: מי שרוצח מנהיג, רוצח גם את זכותו של ציבור גדול לבחור.

 

כשילדים רוצים להחליף נושא ולא כל כך יודעים איך לעשות את זה, אפשר לצפות שיתפתלו קצת על הכיסא. סיימנו, שאלה לבסוף. סיימנו להפעם, אישרתי, אבל נמשיך, עד שהכל יהיה ברור יותר, ולא נחכה ליום הזכרון הבא.