למה אנחנו זקוקים למייקל דגלאס

אם כוכב "וול סטריט: הכסף מדבר" יביס את הסרטן, זה יהיה גם ניצחון קטן של דור השחקנים האחרון שעוד יש בו - איך לומר? - גברים

מעבר לזה ש"וול סטריט: הכסף מדבר" הפתיע אותי לטובה (ר' למטה), הוא גם הזכיר לי שני דברים שאיכשהו הספקתי לשכוח. הראשון הוא שלצד יציאות בלתי נסלחות כמו ההתבטאות האנטישמית ההיא ו"אלכסנדר", אוליבר סטון הוא וואחד במאי. כלומר, הגם שיש לי טרוניות מסוימות על מה שיש ל"וול סטריט" החדש להגיד, לא תוציאו ממני מילה רעה על איך שהוא אומר את זה: מבימוי המצלמה ועד החלטות העריכה, קורים בו דברים לא פחות מווירטואוזיים. והתזכורת השנייה, שתפסה אותי פחות משבוע אחרי החדשות על סרטן הגרון שתפס אותו, היא שמייקל דגלאס הוא לידינג מן שאין דברים כאלה.

 

לידינג מן. לא מכיר ביטוי הולם יותר. בהיסטוריה העתיקה של הוליווד הוא יוחס לצלע הגברית ברומן שמוביל את הסרט, ועם השנים הפך פשוט לתיאור שגור של כוכבים־גברים באשר הם. ועדיין, "גבר" ו"מוביל". מילים מחייבות, כל אחת מהן. מילים שלא מתארות שחקן טוב או לצורך העניין פרצוף יפה, אלא את המהדורה הקולנועית של זכר־אלפא. ואם כתבתי לעיל את מה שכתבתי, זה גם

 כי דגלאס הוא כזה שאין דברים כאלה, וגם כי באמת שאין דברים כאלה: שחקנים שהגבריות שלהם היא לא רק עובדה ביולוגית, אלא גם חלק ממה שמגדיר את הנוכחות שלהם על המסך, הם זן נכחד בקולנוע ההוליוודי.

 

דגלאס תמיד היה כזה. ביוגרפית הוא התחיל אמנם בתפקידים קטנים בטלוויזיה, עבר לתפקידים קצת יותר גדולים בסרטים ("הסינדרום הסיני" מ־79' הוא הדבר הכי מוצלח שיצא מימי הטרום־כוכבות שלו) ובדרך הספיק להפיק את "קן הקוקייה", אבל זה לא מקרה שככוכב קולנוע הוא זרח לראשונה כשרוברט זמקיס זיהה את סוג הגבריות הספציפי שלו והפך אותו ללידינג מן - במובן הקלאסי של המילה, לצד הלידינג ליידי קתלין טרנר - ב"בעקבות האוצר הרומנטי".

 

בעקבות "האוצר הרומנטי", שיצא ב־84', באה סדרה שלמה של תפקידים שכל הקטע שלהם היה גוונים של גבריות. דגלאס היה זה שגלן קלוז בישלה לו את הארנב ב"חיזור גורלי", ואחסוך מכם את המניפסט על כמה שהמותחן ההוא היטיב לייצג את החרדה הגברית־לבנה מפני האישה החדשה־משוחררת; ב"וול סטריט" הראשון הוא קיבל אוסקר על התפקיד של גורדון גקו, שהפך לאינסטנט־אייקון של גבריות תאוות בצע וחסרת מצפון; ב־89' הוא חזר אל קתלין טרנר ב"מלחמת רוז ברוז", אחת הקינות המצחיקות ביותר שהוסרטו אי פעם לזכר המודל הקלאסי של הנישואים; שלוש שנים אחר כך הוא היה אחלה גבר בעיני עצמו שמזומבר כליל בידי שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי"; וכדי להשלים את התמונה בא "בדרך למטה", הסרט הלא מספיק מוערך של ג'ואל שומאכר, שהיטיב כל כך לתאר את מה שקורה לגבר אמריקאי לבן שמתעורר בוקר אחד ומגלה שאמריקה נלקחה ממנו.

 

לדגלאס היו עוד כאלה, מהעוצמה של נשיא ארצות הברית ב"הנשיא מאוהב" ועד העליבות המסוימת של הגבר שיש לו הכל חוץ מטעם לחיים ב"המשחק", אבל בשנים האחרונות הוא שיחק פחות את הגבר־שבגברים ויותר את זה שמחפש את הגבריות האבודה שלו - בין אם במובן של בגרות (הפרופסור הממוסטל ב"נערי פלא") או של אבהות (מחפש האוצרות המטורלל מ"מלך קליפורניה"). ולטעמי יש יותר מצחקוק הגורל בתפקיד שלו ב"וול סטריט" החדש: מצד אחד הוא משחק גורדון גקו אחר, מבוגר יותר ומונע־חרטה לא פחות ממונע־תאווה. מצד שני הוא גורם לכוכב הגברי הרשמי של הסרט, שיאה לבוף, להיראות כמו - ובכן, שיאה לבוף.

 

הקריירה של דגלאס היא גרף שעוקב בדיוק מושלם אחרי העניין הדועך של הוליווד בגבריות - גם בתור תמה לכתיבה, וגם בתור תכונה נדרשת מהכוכבים הזכרים שלה. כשהוא היה סופרסטאר, היו בסביבה בלי סוף סרטים על גברים־עם גברים־בשביל גברים, ובהתאמה גם ערמה שלמה של לידינג מן. הרי אמצע האייטיז־סוף הניינטיז היו טריטוריה של הריסון פורד וברוס וויליס, של ארנולד שוורצנגר בתצורה המודעת לעצמה וקלינט איסטווד בפורמט המזדקן, של דני גלובר ומל גבלס. והיום? היום אתה בא לסרט־בנים כמו "הנסיך הפרסי" ומוצא את עצמך בוהה בג'ייק ג'ילנהול.

 

לא מזמן יצא לי להתווכח עם העורך: הוא טען ששווה לכתוב על ליאונרדו דיקפריו, כי לשיטתו מדובר באחד השחקנים המעניינים ביותר שעובדים היום; אני אמרתי שבאמת שווה לכתוב עליו, כי לשיטתי מדובר באחת ההוכחות החיות להיכחדות הלידינג מן. אז הנה, אני כותב. דיקפריו, ג'ילנהול, לבוף - בכישרון נטו, החבר'ה האלה אוכלים בלי מלח את דגלאס ופורד ואיסטווד וגבלס. אבל בכל מה שנוגע להגדרה המחייבת של לידינג מן, מדובר בחבורה של קוקסינלים.

 

אז קדימה מר דגלאס, תעשה מה שצריך כדי לנצח את המחלה הארורה הזאת. לא רוצה להלחיץ אותך או משהו, אבל עתיד הייצוג הקולנועי של ג'נדר שלם מונח פה על הכף.

 

אני מודה: ציפיתי מ"וול סטריט: הכסף מדבר" להצחין. ואני מודיע: הוא לא. הסיפור על גורדון גקו שמשתחרר מהכלא בדיוק בזמן למשבר של 2008 - ועל הברוקר הצעיר שמוצא את עצמו גם בלב המשבר הזה וגם בלב הבת של גקו - עושה סרט שהבעיה העיקרית שלו היא קריסה התפתחותית משונה בישורת האחרונה.

 

העלילה מפותלת מדי בשביל תקציר שבאמת יהיה קצר, אז תסתפקו בשאלות הגדולות:

1. האם יצליח הינוקא דנן, בגילומו של שעיה הבוף, להפיל את בית ההשקעות "צ'רצ'יל שוורץ" (ככה אומרים "גולדמן סאקס" בלי לחטוף תביעת דיבה)?

2. האם אהובתו, גקו ג'וניור (קארי מאליגן), תיענה לניסיונות של אביה לחזור ולהיות חלק מחייה?

3. והאם יוכיח גקו סניור ששמונה שנים בכלא עשו ממנו אדם שונה, או שבבסיס הוא עדיין זה שטבע את המימרה "תאוות בצע היא דבר טוב"?

 

התשובות, כאמור, טובות מהצפוי. ושוב כאמור, זה רק ההתפתחויות ברבע האחרון שגרמו לי להוריד לו רבע מהציון.

• וול סטריט: הכסף מדבר, 30.9 בקולנוע