השמחה והעצב

שניהם ספורטאים מצטיינים שאוהבים לנגן בגיטרה ושונאים ללמוד - ולשניהם יש בחדר תמונה גדולה עם אבא, אבל אף זיכרון ממנו. עומר גרשטיין ונבו קורקין מדברים על ילדות של יתומים ועל מה שבכל זאת ירשו מהאבות שאינם

שניהם גבוהים, כמו אבא שלהם, וכבר מזמן עברו את הגובה של אמא. 170 ס"מ, והם רק בני 13. נבו קורקין רזה ואתלטי, עם עגיל חדש בגבה; עומר גרשטיין מסיבי, מוצק ושרירי. הם עומדים חבוקים, מיישירים מבט למצלמה, שתי רפליקות מתבגרות של המפקדים הנערצים ההם, שתי קפסולות זמן ששיגרו פעם אביהם.

 

שניהם איבדו את אבא שלהם כשהיו תינוקות, ולשניהם אין היום אף זיכרון מאבא.

מימין: עומר גרשטיין ונבו קורקין (צילום: עמית מגל) 

 

אבא של נבו, סא"ל יוסי קורקין, מפקד פלגת לוחמים בשייטת 13, נהרג בספטמבר 1997 ממטען צד, במה שזכה לכינוי "אסון השייטת". עוד 11 לוחמים נהרגו איתו באותה פעולה אומללה. אבא של עומר, תא"ל ארז גרשטיין, מפקד יק"ל ומח"ט גולני לשעבר, נהרג בפברואר 1999, גם הוא ממטען צד. איתו במכונית המרצדס נהרגו עוד שלושה.

 

"אני יודע שהוא עלה על מטען עם עוד שלושה אנשים", אומר עומר בלחש. "הוא דיבר בטלפון ובגלל זה לא הסתכל על הכביש. יש לנו בבית, בחדר העבודה, את הרובה שלו, ואני יודע שיש לנו גם את הדסקית שלו. בחדר יש לי תמונה שבה אני יושב ומשחק איתו, משהו עם כדורים שצריך להשחיל לחור. אני יודע שאבא שלי היה אמיץ ונחמד. והוא גם היה מפקד טוב. זה מה שכל החברים שלו מספרים לי. אתמול היה טקס בצומת גולני, ובטקס הזה ניגשו אליי המון אנשים ואמרו לי בגאווה 'אני הייתי חייל של אבא שלך'".

 

גם נבו מכיר היטב את סיפור הקרב והחילוץ שהתחולל סביב אסון השייטת. "אני יודע הכל על הסיפור הזה", אומר נבו. "למדתי אותו הרבה מאוד. אני גם כל הזמן מבקש מאמא שתספר לי את כל הסיפור. חוץ מזה, אני מספר את הסיפור לחברים שלי, אבל לא את הכל. נראה לי שהם לא יכולים להבין. וזה קצת מוזר, אבל נראה לי שיש לי זיכרון מאבא שלי. יכול להיות שזה רק מסיפורים. אני זוכר כאילו אני שוכב בעגלה ורואה את אבא צופה בטלוויזיה".

 

• הכתבה המלאה – רק בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"