ירושלים תארח בשבוע הבא את הכנס השנתי של נציבי הגנת המידע בעולם, יש כמה עשרות כאלה בעולם. הם יהיו אורחיו של יו"ר הרשות למשפט וטכנולוגיה, יורם הכהן.
הכנס מושך אליו מאות אורחים – אנשי עסקים, טכנולוגיה ומשפט מרחבי העולם, וסביבו ייערכו עוד מספר כנסים, אחד מהם של ה-OECD, שיציין 30 שנה לפרסום "העקרונות להגנת מידע אישי" שהיו בשעתם פריצת דרך בהגנה על מידע פרטי, וכנס של ארגוני זכויות, מימין ומשמאל, שמאוחדים בדרישה ליותר פרטיות. ידברו שם על סיכונים ואיומים חדשים, על דרכים חדשות להתמודד עם הבעיות, והכל תחת שאלת העל – מה גורלה של הפרטיות שלנו בעידן הטכנולוגי.
הדוברים הם מהשורה הראשונה בעולם בתחום: אנשי ממשל, אקדמיה ושטח. עצם הכינוס בירושלים הוא הישג מדיני חשוב לרשות ולמשרד המשפטים. אחרי המהפכה המנהלית של הקמת הרשות, הכרה רשמית בעובדה שרמת הפרטיות בישראל עומדת בסטנדרט האירופי, ובעיקר, פעולות אכיפה נמרצות יותר, עו"ד הכהן יכול לסמן עוד הצלחה.
את הכנס של ה-OECD אמור לפתוח ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. יש להניח שהוא יספר בשבחה של ירושלים ובשבחי הטכנולוגיה הישראלית, אבל יש כמה דברים, שאני מעז לנחש שנתניהו יבחר שלא לומר. חלק מהאורחים הנכבדים מחו"ל יעברו בנתב"ג, ואולי יזכו לראות, או אפילו להיראות במערומיהם, את מתקן השיקוף החדש.
הנה כמה דברים שיש להניח שלא יראו בביקורם הקצר בישראל: מצלמות בבתי ספר ובמרכזי הערים המתרבות במהירות שיא, מקומות עבודה שדורשים מעובדיהם "לדפוק שעון" באמצעות טביעת אצבע ביומטרית, או סתם עוקבים אחרי הרגלי הגלישה שלהם באינטרנט. האורחים הנכבדים גם לא יראו את תעשיית המידע האישי שצומחת כאן שבה גורמים פרטיים אוספים מידע עלינו בכל מיני דרכים - חלקן כשרות, חלקן פחות.
משרדי הממשלה לקו בשנים האחרונות בקדחת קשה מנשוא – קדחת מאגרים. "חוק האח הגדול" מאפשר למשטרה להקים מאגר מידע על מספרי טלפון, כולל מספרים חסויים, ולקבל מידע מפורט מאוד מחברות התקשורת על הרגלי השיחות שלנו. חוק המאגר הביומטרי עבר בכנסת בלי יותר מדי התנגדות, ולמרות פשרה קטנה, הוא חי, ובקרוב יתחיל לבעוט. לפעמים נראה שמשרד ממשלתי שלא מקים מאגר חדש מרגיש קצת מאותגר טכנולוגית, למשל הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה). וכמובן, כולם משתפים את המידע אחד עם השני, כמעט חופשי-חופשי.
כל המאגרים האלה פוגעים בפרטיות שלנו. חלק מהפגיעות מוצדקות: הן נועדו לשרת אינטרסים ציבוריים חשובים. אבל הרוח הכללית שנושבת בשלטון ובשוק היא שהכול הולך, עוד נגיסה ועוד נגיסה בפרטיות שלנו, עד שנתעורר בוקר אחד ונגלה שזהו, הפרטיות הייתה נחלת ההורים שלנו.
בעידן של טכנולוגיות מידע, הפגיעה בפרטיות היא כבר מזמן לא המקרים של "הציצו לי, צילמו אותי, חשפו את הסוד שלי, פתחו לי מכתב", אם כי גם זה קיים. החלק החשוב ביותר של הפרטיות הוא מידע אישי. החוק הישראלי מגדיר מהו מידע אישי ומנסה להגן עליו, אבל ההגדרה הזו זקנה ומיושנת מזה כמה עשורים. ההגדרה האירופית מעודכנת בהרבה: כל מידע שמזהה אותנו או שממנו ניתן לזהותנו, נחשב למידע אישי. בסביבה דיגיטלית ההגדרה הזו כמעט מובנת מאליה. פרט מידע תמים אחד, עוד פרט תמים ממקור אחר ועוד פרט ועוד פרט, והנה, הפרופיל שלנו משורטט במלואו. מי שמחזיק בפרופיל שלנו, שולט בנו במידה רבה. הוא מקטלג אותנו, מציע לנו הצעות מסחריות מסוימות ולא אחרות, מסווג אותנו ברשימות בכל מיני צבעים, ובמקום לשאול אותנו מה אנחנו רוצים, מחליט בשבילנו.
התשובה הטוקבקיסטית הרווחת היא "אין לי מה להסתיר". פרופסור דניאל סולוב מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון השיב לכך במאמר הזה (שזכה למספר הורדות הגבוה ביותר מבין רבע מיליון מאמרים שיש באותו מאגר). הפרטיות מגנה על כולנו. כל מי שכותב שאין לו מה להסתיר, שישחזר את פעולותיו הרגילות לחלוטין בשבוע האחרון: עם מי דיבר ואיך (טלפון, נייד, דואל, סמס), איפה היה, באיזה אתרים גלש, מה קנה והיכן, מה אמר לרופא (ואיזה סוג של רופא), עם מי בילה, ואיך היו חיי המין שלו בשבוע האחרון. לא צריך להיות פושע בשביל לרצות שחלק מהמידע הזה יישאר פרטי, ולא ציבור.
אנחנו חושפים את המידע שלנו בכל מיני הזדמנויות. לחברים בפייסבוק נספר משהו אחד, לחברים האמיתיים נספר דבר אחד, למעסיק נספר חלק אבל לא הכל, ולפעמים דווקא מהמשפחה מסתירים דברים אישיים. יש לנו מעגלים של פרטיות, והעיקר, הוא שאנחנו קובעים מה קורה בהם: אנחנו נחליט איזה מידע למסור, למי, באיזה תנאים. האחרים צריכים לכבד את ההחלטות שלנו, וכשהם מצפצפים, הרשות, בתי המשפט והחוק בכלל נכנסים לתמונה. זו מהותה של הפרטיות בעידן הדיגיטלי. את כל הדברים האלו לא יאמר נתניהו בכנס הפרטיות
ד"ר מיכאל בירנהק הוא משפטן. ספרו החדש, "מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה", יצא לאור בקרוב.