"מוזר שבאירוע הכי חשוב בחיי, אבא לא נמצא"

כמאה יתומי צה"ל וכוחות הביטחון חוגגים היום (ב') בירושלים בר/בת מצווה של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. האירוע החגיגי יתקיים במעמד נשיא המדינה, שר הביטחון והרמטכ"ל. תומר בן דוד, אחד החוגגים, מספר מעט על עצמו. מזל טוב

תומר בן דוד פורסם: 25.10.10, 09:31

אני תומר בן דוד, בן 13, בנם של יפעת ודני שנפל במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. אח למאי (8) ועידו (10).

 

עליתי לתורה עם סבא בסוף חודש מאי 2010 בבית הכנסת של מושב אחיטוב בו נולדתי. אני מאוד אוהב את סבא שלי, אבא של אבא, וגם יש לנו קשר מאוד קרוב. אבל היה לי מוזר שבאירוע הכי חשוב שהיה לי בחיים עד עכשיו, אבא לא היה שם. הייתי צריך שם את אבא. כשהייתי נוכח בכל מיני עליות לתורה של חברים, ראיתי שם איך האבות עומדים מאחורי ילדיהם, תומכים בהם, מחבקים אותם, שמחים איתם. לי לא היה את כל זה, איתי הוא לא היה.

 

כשהייתי בן 9 אבי נפל במלחמת לבנון השנייה. הוא נפל מפגיעת טיל ישירה בשטח פתוח בקיבוץ כפר גלעדי, בזמן שהוא וחבריו המתינו לאישור להיכנס לתוך לבנון. כשהבהילו את אבא לבית החולים, הוא נפטר מפצעיו בדרך. כל אותו יום הייתי מחוץ לבית ובכלל לא הייתי מודע לכל מה שקרה. כשחזרתי בערב, אמא סיפרה לי הכל וגם שאבא מת. היא בכתה. גם אני, ומיד.

 

פתאום הרגשתי מן "בום" כזה ומן חוסר אונים, מה עושים עכשיו? הדבר הראשון שיכולתי לעשות באותו רגע הוא לבכות. זו היתה תקופה מאוד קשה. חודש שלם של עצבות בלתי פוסקת, בכי, התאבלות על האבא היקר שלי. בסוף אותו חודש, התאפסתי. העצב עוד שם, והוא כנראה לא יגווע לעולם, אבל זה הזמן להיות חזק. אני חייב לאסוף את עצמי. אני חייב להתחזק לאט לאט, כי עכשיו אני הגבר בבית. אני צריך לשמור על המשפחה שלי, על אמא, שלא תהיה לבד.

 

"מרגיש שלא הספקתי לעשות את אבא גאה"

אני ספורטאי. אני משחק כדורסל בליגה האזורית מכיתה ה'. היום אני בכיתה ח'. זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול, כדורסלן. אני מת על מכבי תל אביב, ממש כמו אבא. בכלל, אבא שלי היה זה שהוביל אותי לתחום הזה של הספורט. הוא ממש אהב לשחק, היה אוהד מושבע של מכבי ת"א, בדיוק כמוני. אם יש רגע שהוא ממש חסר לי בו, זה אחרי משחק. ברגע כזה חשוב, אחרי שהקבוצה מנצחת, הייתי רוצה שהוא יהיה שם להתגאות בי. אני מרגיש שלא הספקתי עוד לעשות אותו ממש גאה. הוא גם חסר לי כשאני רוצה סתם לדבר על נושאים שאפשר לדבר רק עם אבא כמו על בנות ועל ספורט.

 

אני זוכר הרבה דברים מאבא. בעיקר את הצחוקים שהיינו עושים ביחד. הזמן היחידי שיצא לנו לראות אותו בימי חול היה בערב, כשהוא היה חוזר מהעבודה. היינו קופצים ביחד על המיטה שלו ושל אמא, היינו עושים בלגאנים וצוחקים מלא. היינו מאושרים. אבא היה בן אדם שמח, חייכן, מצחיק. הוא גם היה מנהיג. אומרים שאני ואבא מאוד דומים בתכונה הזאת. יש לשנינו כושר מנהיגות. אני מסוגל להרים ולעודד את הקבוצה שלי אחרי הפסד והוא היה מסוגל להרים את כל המשפחה ברגעי משבר. שנינו אחראים. שנינו ספורטאים.

 

אני רוצה ללכת אחרי אבא שלי ולהיות צנחן. מאז ומתמיד רציתי להמשיך את המסורת הזאת. עכשיו, בעיקר אחרי המוות של אבא, אני מחוזק הרבה יותר ויודע שזה המקום שלי. לשרת את המדינה בצורה הכי טובה שאני יכול. לאמא קצת קשה עם זה, אבל אני מאוד בטוח שזה מה שאני רוצה.

 

אני גאה להשתתף השנה בשנת הבר מצווה של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אני חושב שזו תמיכה שחשוב לתת אותה, זה עוזר לנו. כשאני נמצא עם ילדים שחווים יום-יום את החיים בלי אבא, אני מרגיש חיבור מיוחד כזה וקל לי לדבר איתם על נושאים שקשורים בזה. אנחנו מבינים אחד את השני, בוכים ביחד, עצובים ביחד אבל הכי חשוב, יודעים גם לצחוק ביחד ולא לאבד תקווה.