לכאורה אנחנו באמת חיים בעידן שבו המציאו הכל. על מה לא חשבו כבר לפנינו? מה עוד יכול להקל ולשפר את חיינו אפופי הנוחות (שלא לומר עצלות)? יש מה שנושא אותנו בדרך לעבודה ומעבר לים, יש מה שמאיר את בתינו, כל אחד מאיתנו מסתובב עם טלפון צמוד ואפשר לגלוש באוויר, בים וביבשה. הטכנולוגיה כולה התגייסה לטובתנו. אל דאגה, תשאלו את הממציא הצעיר - ברגע זה ממש מוחו הקודח חושב על ההמצאה הבאה.
כי זה טיבם של ממציאים: הם מסתכלים סביבם ורואים מה העולם צריך ואז הם ממציאים את זה. כך לפחות העיד על עצמו תומס אדיסון, הממציא שהאיר את העולם. סיפורו של אדיסון יצא עתה לאור והוא ספר נוסף בסדרה המצויינת "ממציאים ומגלים" שכתבה תמר כוכב. קדמו לו הספרים על גלילאו גלילי ועל האחים רייט.
חברים יקרים, הסדרה הזו, המצאה ישנה חדשה, אולי לא משנה את פני עולם הספרות, אבל בהחלט מציבה רף גבוה לשאוף אליו. הספרים כתובים היטב וההקפדה על איכותם מתחילה בכריכה ומסתיימת באיורים המוקפדים הכוללים מפה המתארת את מקום ההתרחשויות בסיפור ונאמנות לפרטי העלילה בלי לזנוח את הקו האיורי העדין. צבעי הפסטל והפרצופים שמזכירים קצת קומיקס משדרים ניחוחות שאופיינית לספרים תוצרת חוץ. ההוצאה מייעדת את הספרים המנוקדים לבני 3-6. נדמה לי שהטקסט יתאים גם לילדים גדולים יותר ובעצם לכל מי שסקרן. ולסקרנות, כמו להמצאות טובות, הרי אין גיל.
הסיפור על תומס אדיסון, כמו הספרים הקודמים, כתוב בצורה כל כך מרתקת שאפשר לשכוח במהלך הקריאה כי מדובר בספר שעיקרו מידע ועובדות היסטוריות. כוכב, שאחראית על הסיפור, הצליחה לשבץ את העובדות שהכי מעניינות קוראים צעירים; אנקדוטות מחיי בית הספר של הממציא (שגם הוא כמו רבים וטובים נפלט ממערכת החינוך אחרי שלושה חודשים), סיפורים מן העיר שלו ומהווי החיים בארה"ב באמצע המאה ה-19.
אחרי סקירה קצרה של ילדותו וניסוייו הראשונים של אדיסון בתחום הכימיה והאש (אדיסון הצליח לשרוף את אסם ביתו וגם קרון רכבת אחד) ממשיכה כוכב לתאר את מהלך חייו ומשלבת ציטוטים שמאירים את דמותו של הגיבור שלה. במקרה של אדיסון מדובר ביציר התרבות הקפיטליסטית האמריקאית שקבע לעצמו כלל: "מה שאני לא יכול למכור, אני לא רוצה להמציא!"
כלמודת ניסויים מדעיים על רצפת המטבח הפרטי ועל השטיח בסלון, כמי שקירצפה במשך שעות כתם של פוטציום שהילד הביא מחוג מדענים צעירים וצבע בסגול אריחים יקרים, חשבתי תוך כדי קריאה לא רק על ילדותו של אדיסון, כי אם גם על משפחתו וילדיו. להם בוודאי ניתנה יד חופשית לערוך ניסויים במרכז הסלון כאהבת נפשם, אבל כוכב מגלה שילדותם דווקא לא היתה סוגה בשושנים. היא מציירת את אדיסון כאישיות מורכבת ורבת פנים שכמו המצאותיה אינה חד מימדית. אדיסון, אם אתם מתעקשים לקבל דוגמה, מעולם לא בילה את סופי השבוע עם ילדיו ומעולם לא יצא איתם לחופשות. הוא היה עסוק מדי בהמצאות שלו, שכנראה היטיבו עם כולנו, אבל מי יודע מה הם גרמו לילדים הרכים...
כמו בספרים הקודמים, כוכב איננה דנה את גיבוריה. היא מציגה את העובדות בצורה חפה מכל שיפוטיות. עיקר מעשה הכתיבה שלה הוא באינפורמציה המרתקת שמצטרפת לסיפור קולח. עתה מגיעה ההרחבה הסיפורית בנוגע להמצאה המשמעותית ביותר של אדיסון: נורת הלהט. כוכב לא חוסכת בפרטים החל במאמצים שעשה אדיסון במעבדתו דרך תגובות המשקיעים שהחלו לאבד את סבלנותם לאחר שהבטחתו של אדיסון להאיר רובע שלם בניו יורק באמצעות חשמל- התמהמהה.
אבל באוקטובר 1879, לפני 131 שנים בדיוק, זה קרה. כחודשיים אחר כך, בלילה מושלג וקר של סוף דצמבר, הציג אדיסון את המצאתו לעולם והאיר את מתחם המעבדה שלו במנלו פארק - ניו יורק. "לראשונה בתולדות האנושות נראה רחוב שלם מואר באור חשמל, אור שדלק בעוצמה עוד ועוד ולא כבה", כותבת כוכב ומצליחה להפוך את הקוראים שלה לשותפים מלאים ברגעים ההיסטוריים הגדולים. אור יקרות, כבר אמרתי?
בתוך כעשרים שנה כבר היו בשימוש 24,000,000 נורות חשמל ברחבי העולם, כותבת כוכב. אדיסון בוודאי לא דמיין שהמצאתו המהוללת תתחלף כעבור מאה וקצת שנים בהמצאה חדשה ואקולוגית בדוגמת הנורות הירוקות וחוט הלהט שעליו עבד כה קשה יחשב כלא אופנתי. כשאדיסון נפטר בשנת 1931 כיבו רבים מאזרחי ארה"ב את האורות ובכך חלקו כבוד אחרון לממציא שהאיר את העולם.
תמר כוכב הספיקה ליצור 4 ספרים מופלאים על ממציאים ומגלים בטרם נפטרה בשנת 2006. בקרוב עומד לראות אור סיפורו של צ'ארלס דרווין. כוכב לא הספיקה לראות את התוצאה הסופית של עבודתה. כמו הגיבורים שלה, גם היא השאירה חותם בעל חשיבות מאחוריה והלוואי שמישהו יקח לידיו את המושכות או המקלדת וימשיך במפעל הזה. ובפעם הבאה שהילד שלכם יבקש קצת אבקת סודה לשתייה כי הוא חייב לערוך ניסוי חשוב, תחשבו על אדיסון שאמר: "כל ניסיון כושל הוא צעד בדרך להצלחה".