אין לחילונים להלין אלא על עצמם

מאבקן הרגשי של התנועות החילוניות למנוע מהאברכים תמיכה כספית ולשלוח אותם לצבא מחטיא את המטרה. הם מהווים נטל כבד על צה"ל, והפתרון היחיד הוא להפנות אותם למעגל העבודה

הצעת החוק של ח"כ משה גפני למתן מלגת קיום לאברכים הצליחה לקומם את כל המחנה החילוני ובראשו תנועות חדו"ש, ישראל חופשית והפורום לשיוויון בנטל.

 

אולם, ח"כ גפני צודק בסופו של דבר. החרדים אכן זכאים לכספי התמיכה.

 

לצערנו, המדינה החליטה בחלמאות אופיינית שלאברכים אסור לעבוד, ושעל מנת לקבל פטור משירות ביטחון עליהם ללמוד בישיבה. הדרך היחידה של החרדים לשרוד כלכלית היא אפוא באמצעות קבלת תמיכות קיום.

 

גם שר האוצר יובל שטייניץ הציע לא מזמן לבטל את הקשר הגורדי, כלשונו, בין צבא לעבודה, ולתת לאברכים פטור משירות ביטחון כבר בגיל 22 כדי שיוכלו לצאת לעבוד.

 

הצעה זו והצעות קודמות דוגמתה עוררו התנגדות עזה בקרב התנועות החילוניות, שאף הגישו עתירות לבג"ץ בניסיון לבטלן. אך אם נבחן את התנהגותן של תנועות אלה לעומת דרכי הפעולה האחרות שעמדו לרשותן, הרי שנגלה שהיא עמדה בניגוד גמור לאינטרס החילוני והציוני.

 

בפני החילונים עומדות שלוש אפשריות ברורות:

 

• ראשית, באפשרותם להמשיך בנסיון העקר לכפות על צה"ל את גיוסם בכפייה של החרדים בתנאים דומים לאלה של החילונים - כלומר, גיוס בגיל 18 ובמשכורת של כ-350 שקל לחודש.
  עם זאת, העבר מלמד כי הליכה בדרך זו מובילה רק לחיזוק המצב הנוכחי, שבו החרדים כבולים לישיבות ומקבלים קצבאות.

 

• שנית, החילונים יכולים לתמוך בתוכנית צה"ל לגיוס חרדים בתנאים מפליגים לעומת אלה של החילונים - שבו החרדים המתגייסים לפרוייקט "שח"ר כחול" בחיל האוויר, למשל, זכאים למשכורת של 4,000 שקל בחודש, לתקופת שרות מקוצרת של שנתיים ולתנאי שרות נוחים מאוד.
  
  ידוע כי צה"ל מעוניין לפתוח תוכניות נוספות לגיוס חרדים ומבקש לשם כך תקציבים נוספים מהאוצר. פרוייקטים אלה מפלים לחלוטין את החייל החילוני ומקבעים סופית את מעמדו כנחות לעומת החייל החרדי המיוחס.
  גם כאן, בדומה להצעת גפני, הזכאות לתשלומי המשפחה של צה"ל נקבעת על פי קריטריונים המתאימים לאורח החיים החרדי - נישואין והורות לילדים בגיל מוקדם.

 

• ושלישית, החילונים יכולים להביע תמיכה בתכניתו של שטייניץ לפטור לחלוטין את החרדים משירות ביטחון ולשלבם במעגל העבודה, ולעודד את הפניית הכספים שנחסכו כדי להעלות את שכרם של חיילי החובה החילונים.

 

 

יש לזכור כי שילובם של האברכים במעגל העבודה הוא בראש ובראשונה צורך כלכלי-קיומי של המדינה, לצד העובדה שצה"ל סובל מעודף כוח-אדם ויסתדר טוב יותר בלעדיהם, וכי גיוסם לצבא אף גרם להדרת נשים מהבסיסים ולסילוקן מתפקידים משמעותיים של הדרכה ופיקוד.

 

יהיה זה עצוב מאוד אם לאחר כל המאבק למען הנשים בקווי ההפרדה באוטובוסים, התנועות החילוניות יתקעו לעצמן גול עצמי נוסף ויגרמו לפגיעה בקידומן של הנשים בצבא, כל זאת בשל הניסיון לשלב בו את החרדים בכל מחיר.

 

צעד אסטרטגי נבון יהיה לוותר על המאבק לגיוס לצבא, על מנת לאפשר להם לעבוד ולשחרר את החילונים מהצורך לממן אותם.

 

בעתיד, אם עדיין יחפצו בכך התנועות החילוניות, הן יוכלו שוב לנסות לכפות על צה"ל לגייסם בכפייה, אך הפעם לא על חשבונן של הנשים.

 

כל עוד התנועות החילוניות מנסות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הסוף יישאר ידוע מראש. החילונים גם יאכלו את הדג המסריח וגם יגורשו מהעיר. החרדים לא ילכו לעבודה - ולא לצבא.

 

חבל שלפעמים, כנראה מרוב עצבים ורגשנות, יש מי שפועל מהבטן במקום מהראש.

 

 

ירון לרמן, יו"ר התנועה לצבא מקצועי ולשעבר חבר מועצת שינוי והנהלת צעירי שינוי