הילד נצמד? כנראה שהוא זקוק לך

הוא "דבוק" אליכם כל הזמן, לא מוכן לשחרר וצורח שעות בכל בוקר בכניסה לגן - נכון, הוא צריך ללמוד לשחרר, אבל בינתיים - תנו לו מה שהוא צריך. ד"ר אלי שגיא מזהיר: אם תנערו אותו מעליכם, רק תגבירו אצלו את החרדה

כ־10% מכלל הילדים סובלים מחרדת נטישה. בבסיס חרדת הנטישה קיים החשש אצל הילד שמא יקרה לו משהו – או יקרה להורה משהו – בזמן שהם לא יהיו יחד. החשש הוא גם שמא הפרידה הזאת תהיה קבועה ולא זמנית. ילדים שחווים פחד כזה, חווים לעתים גם תסמינים פיזיולוגיים, כמו כאבי בטן, הקאות ועוד. במקרים קיצוניים, ילדים חווים גם פאניקה, שתסמיניה הם תגובות היסטריות והתפרעות.

 

חרדת נטישה משבשת את ההתפתחות האישית של הילד וגם את איכות חיי ההורים. ילדים שחווים חרדת נטישה נצמדים להורים. זו הדרך היחידה והאוטומטית שלהם כדי להגן על עצמם ולהרגיש בטוחים. הם רוצים לישון רק עם הורה לידם, עוברים למיטת ההורים באמצע הלילה, ממעטים לבקר אצל חברים ומתקשרים להוריהם לעבודה בלי הרף. במקרים קיצוניים, הם יכולים אף להימנע מכל פעילות שאינה כוללת נוכחות הורה.

 

הפחדים הקודמים בסדרה:

• כך תעזרו לילד להתמודד עם פחדים
• פחד מכאבים, טיפולים ורופאים
• פחד מחושך
המדריך המלא לחיסול מפלצות 

 

הרקע הפסיכולוגי

התפתחות ראשונה של חרדת נטישה (אם היא מתפתחת) מתרחשת בדרך כלל בגיל 8-10 חודשים, כאשר הילד לומד לפתח קביעות אובייקט (מושג אותו הטביע פיאג'ה): בחודשים קודמים, כאשר הילד אינו רואה דבר מה, הדבר הזה חדל להתקיים עבורו והוא לא מחפש אותו עוד. בגיל עשרה חודשים בערך, הילד מבין שהעובדה שהוא לא רואה משהו לא אומרת שהוא לא קיים וממשיך לחפש אותו. כך הוא גם ממשיך לחפש את ההורה ולחשוש שמא לא ימצא אותו.

 

עיתוי נוסף להתפתחות חרדת נטישה מתרחש סביב גיל שנתיים וסביב גיל ארבע: בגילאים אלה הילד חווה קפיצת מדרגה מבחינת המסוגלות שלו. מצד אחד, הילד מסוגל ורוצה לעשות דברים בצורה עצמאית. מצד שני, יש לו תחושות אשמה על כך שהוא עושה את הדברים האלה לבד בלי ההורה. הילד חושש באופן לא מודע שמא ההורים שלו ייפגעו אם יסיקו כי הוא אינו צריך אותם עוד ואולי אף ינטשו אותו בגלל זה. מחשבה זו יוצרת אצלו פחד.

 

מקור נוסף לחרדת נטישה הוא התנהגות הורית לא אחראית של הורים גרושים. לעתים, הורה גרוש המעוניין בחזקה על הילד, מאמץ את הגישה שאותה הוא "מוכר" לכולם, לפיה הילד אינו יכול בלעדיו. ילדים שחשופים לאמירות כאלה עלולים לאמץ אותן כלפי עצמם ולהרגיש חוסר אונים וצורך מתמיד בנוכחות הורית. היצמדות של הילד (clinging), נובעת מחוסר ביטחון של הילד במצב ובתנאי החיים שלו. כדי להרגיש רגוע ובטוח יותר, הילד נצמד להורה. הורים שמגיבים ברגעים אלה בנפנוף הילד, הדיפתו או נזיפה בו, רק מוכיחים לו שאכן אין לו מקום בטוח ושהוא אינו יכול לסמוך על כך שההורה שלו יהווה משענת מרגיעה. במצב כזה, העולם נתפס כמאיים ביותר ובאופן טבעי, הילד הופך להיות לחוץ יותר וחרדתי.

 

התמודדות עם חרדת נטישה

הדרך לתת לילד לחוש ביטחון היא להכיל את ההתנהגות שלו ולהבטיח לו (ולקיים) שההורה יהיה שם כל עוד הוא יצטרך אותו. מומלץ לפעול באופן הזה:

 

• אמרו תמיד מתי אתם הולכים ולאן ומתי אתם חוזרים. אל תיעלמו בחשאי. זה נכון בכל גיל ובכל מצב ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילד עם חרדת נטישה.

 

• למדו את הילד שמי שהולך, חוזר. הילד ילמד זאת עם הזמן, אך בינתיים, שחקו אִתו משחקי קוקו, מחבואים ועוד משחקים שמבוססים על העיקרון הזה.

 

• תנו לילד דוגמה או שתיים הממחישות שתחזרו. לדוגמה, "כמו שנעלמתי וחזרתי במשחק המחבואים, כך אחזור הפעם". הזכירו את הדוגמה פעם אחת ולא יותר. אל תיכנסו למלאכת שכנוע אינסופית. שכנוע כזה רק מחזיק אתכם ליד הילד ומאריך את הסבל.

 

• היו רגישים לקושי של הילד. אל תזלזלו בפחד שלו. הפחד מוחשי מאוד עבורו.

 

• אם הגעתם לביקור במקום מסוים וזמנכם בידכם, אפשרו לילד את נוכחותכם ככל שידרוש. אפשרו לו להיות צמוד אליכם באופן שנוח לכם ומדי פעם אמרו לו שהוא מוזמן להישאר עמכם עד שירגיש בנוח לעזוב. מדי פעם הציעו לו לעסוק בפעילות כיפית אחרת, אבל אל תלחצו. אם תציעו פעילות אחרת, אמרו לילד לחזור אחרי הפעילות אליכם. זה ירגיע אותו וישכנע שאינכם הודפים אותו מעליכם.

 

אם אתם צריכים לצאת ולהשאיר את הילד עם אדם אחר:

 

• לא למנוע: אל תמנעו מכם או מהילד פעילות מחשש שמא יהיה לו קשה להתמודד עם זה (כמו הליכה לגן או יציאה שלכם לבילוי).

 

• שדרו רוגע וביטחון במעשיכם ובעזיבתכם: אם תשדרו חשש ופחד לעזוב אותו (לדוגמה – לעזוב אותו בוכה), הוא עלול להסיק שיש בעיה קשה עם הפרידה או שכדאי לו להמשיך לבכות כי הבכי מחזיק אתכם זמן רב יותר לצִדו.

 

• הכינו את הילד לפרידה הצפויה: עקבו אחר השלבים המופיעים בפרק הפרידה בבוקר או פרידה לפני נסיעה לחו"ל (אמרו לו מתי אתם הולכים, איך תיפרדו וכדומה).

 

• קיימו פרידה קצרה: זה יקל על הפרידה הבאה שלכם בהדרגה (חמש דקות לכל היותר).

 

• תנו לילד עידוד: עם כל שיפור, ולו הקטן ביותר, במהלך הפרידה, תנו לילד עידוד וחיזוק על היכולת שלו להתגבר על החשש.

 

דאגו לרשת ביטחון במקום שבו הילד נשאר (בבית, בגן ובמקומות נוספים). במסגרת זו יכולים לבוא בחשבון:

 

1. הימצאות של חפץ מעבר בקרבת הילד.
2. העברת הילד לאחריות אדם בוגר אחר שמוכר לילד ורצוי שגם אהוב על הילד.
3. היכרות עם המקום האחר שאיננו הבית מבעוד מועד (הגן, בית המטפלת ועוד). תחושת המוכרות יוצרת אצל הילדים ביטחון.
4. שתפו את הילד והתייעצו אִתו בשאלה מה יכול לעזור לו להתגבר על הפחד.

 

תאומים שנצמדים – מקרה מדגים מהקליניקה:

רועי וגילי, תאומים בני שלוש, נצמדים אל אמא או אבא כל אימת שמגיעים לבית אחר. גם כשהם מגיעים בבוקר לגן נדרש להם זמן מה עד שהם מרפים מרגל ההורה. ניסיונות של ההורים להעביר אותם למישהו מוכר אחר, כמו גננת או סבא או סבתא שאותם הם אוהבים, אינם מצליחים. הם רוצים רק את אבא או את אמא. גם כשסבתא או הגננת ניגשות אליהם ומנסות להציע כל מיני דברים, כמו סוכרייה או משחק, הם אינם מתרצים. אחרי כרבע שעה הם מרפים, אבל הדקות הראשונות קשות מאוד להורים.

 

כששמעתי זאת בקליניקה, אמרתי שאני דווקא מעודד. הזוג לא הבין מדוע אני מרוצה. השבתי להם שהעובדה שהילדים משתחררים אחרי רבע שעה, אומרת שהמצב קל למדי. "מה זאת אומרת?" שאלו. "תארו לעצמכם שהם לא היו משחררים אתכם בכלל... נאמר, שהם היו נצמדים אליכם למשך כל השהות שלכם אצל סבא וסבתא או בכל מקום אחר..." עיני הזוג חשכו.

 

הסברתי שזה מה שקורה במקרים חמורים יותר של חרדת נטישה. נראה שהוקל להם. עם זאת, הצעתי לבדוק מה עוד אפשר לעשות כדי להקל על הילדים וההורים. הסברתי להורים שכשהם מנסים להדוף את הילדים מעליהם, בין ישירות ובין בעקיפין (על ידי עידודם ללכת לשחק במשחק כלשהו או לגשת לסבתא), הילדים עלולים להרגיש דחייה שתיצור אצלם חוסר ביטחון. הרגשה זו מפחידה אותם וכדי לנטרל אותה, הם נצמדים חזק יותר להורה.

 

מנגד, הניסיונות של סבתא או הגננת לקחת אותם, מסמלים עבורם גורם מאיים שמנסה לקרוע אותם ממעוז הביטחון שלהם (רגל ההורה), ולכן צריך להיזהר גם מהן. "אז מה עושים?" שאלו. צריך להכיל את החשש שלהם ואת ההיצמדות שלהם. אם זה מקשה עליכם מאוד להתקדם כאשר שני ילדים תלויים לכם על הרגליים, גשו לכיסא הקרוב ושבו עליו כשהם עליכם. חבקו אותם ותהיו אִתם זמן רב ככל שירצו. אמרו להם ולסבתא שאתם בטוחים שכשהם ירגישו שזה בסדר מבחינתם, הם יעזבו את הרגל שלכם.

 

דווקא ההכלה היא שתיתן להם את הביטחון שדרוש להם, וזה יאפשר להם לשחרר את האחיזה. "ואם זה יימשך שעה?" שאלו ההורים בחרדה. אז שבו אִתם שעה. בפעם הבאה זה יימשך חמישים דקות, בפעם שאחריה ארבעים דקות וכך הלאה. אם תמשיכו לנפנף אותם, זה אף פעם לא ייגמר. בנוסף לכך, אמרתי, יש עוד אפשרות: אחרי כעשר דקות, אפשר לבקש מכל אחד מהם להביא לכם (או לעצמו) משהו מהסביבה הקרובה (כמו כדור או עוגייה) ולחזור אליכם. הניסיון הזה יראה להם שמצד אחד הם רצויים על ידכם ומצד שני, הם יראו שהם יכולים להתנתק מכם בלי שקרה דבר. התנסות חיובית כזו תאפשר להם להתנתק שוב ביתר קלות.

  

המידע מתוך הספר "ילדים זה שמחה", הוצאת "כנרת זמורה ביתן". אלי שגיא, דוקטור לפסיכולוגיה (Ph.D), פסיכותרפיסט, עוסק בטיפול פרטני, זוגי, משפחתי ובהדרכת הורים.