הילד מפחד? אל תתנפלו עליו

פחד קהל, פחד מזרים או פחד ממקומות לא מוכרים. כל מה שהילד שלכם צריך זו תחושת ביטחון. ד"ר אלי שגיא מסביר בכתבה נוספת בסדרת פחדי הילדים - איך תעבירו לו את התחושה המרגיעה

ד"ר אלי שגיא פורסם: 08.11.10, 08:07

ילדים קטנים (בעיקר בטווח הגילאים של שבעה חודשים עד שנה וחצי) נמצאים לעיתים בשלב של פחד מזרים. זרים לצורך העניין, יכולים להיחשב גם הרופא וגם סבא או סבתא שלא מתראים לעיתים קרובות עם הילד. פחד זה הוא שלב התפתחותי נורמלי.

 

עם זאת, אם הפחד נמשך מעבר לגיל ארבע־חמש, אפשר שהסיבה להתנהגות הנמנעת של הילד מקורה בטמפרמנט שלו או בחיקוי של התנהגות הורית נמנעת. אם ההורים נמנעים, אזי שינוי בהתנהגות ההורית יכול להביא לשינוי כלשהו גם בהתנהגות של הילד.

 

הפחדים הקודמים בסדרה:

  

יש ילדים ביישנים יותר וחשוב לאבחן זאת כשלב מקדים כדי לעשות תיאום ציפיות. ילדים שחווים פחד כזה, בדרך כלל ייצמדו להורים. כדי לעזור להם, מומלץ לפעול באופן הזה:

 

 

 

 

 

 

 

 

מקרה מדגים:

ניצלנו את החופש לנפוש באילת. הגענו לביקור בעיר המלכים. מיד כשנכנסו לאולם הראשי, אמרה הילדה בהססנות שהיא רוצה לחזור למלון. "אבל רק הגענו", אמרה זוגתי. "כן, אבל לא מעניין פה. אני רוצה לחזור למלון", פסקה. למי שלא ביקר במקום, אסביר כי אולם הכניסה הוא חלל גדול ובו ארבע דלתות גדולות, שכל אחת מהן מובילה למקום עלום אחר.

 

"איך את יודעת שלא מעניין פה?" שאלתי. "אני פוחדת". "ממה?" שאלתי. "לא יודעת. אני פוחדת". שלחתי אליה מבט מהיר אחד וראיתי שבאמת יש לה פחד שקשור בביקור במקום. "מה מפחיד אותך?" שאלתי, בתקווה שתוכל לתאר את הפחד במילים. "לא יודעת", השיבה. בחנתי בעיון את אולם הקבלה. חשבתי שעבור ילד נמוך יחסית, עשויות הדלתות הגבוהות והגדולות, שאין דרך לדעת מה מסתתר מאחוריהן, להיות מאיימות. גם האולם עצמו, שלא היה מואר בחוזקה, הוסיף בוודאי לאווירת הפחד שהיא חוותה.

 

ניסיתי להרגיע: "מתוקה, אמא ואני נהיה אִתך כל הזמן. את גם יכולה לתת לנו יד כל הזמן. אנחנו נשמור עלייך". "אני רוצה הביתה", היא אמרה (מתכוונת כמובן לבית המלון), אך בקול מפויס יותר. "תראי, קנינו כרטיסים מראש, שעלו הרבה כסף, גם כיוון שאת רצית לראות את המקום. לחזור עכשיו בלי לנסות אפילו לראות מה יש במקום הזה, יהיה חבל מאוד. אם יהיה משהו שלא תרצי לעשות, אחרי שנראה במה מדובר, נמצא פתרון. בסדר?" היא התלבטה.

 

"בסדר", אמרה לבסוף. היה ברור שהיא לא לגמרי רגועה, אבל מוכנה לנסות. שמחתי על כך מאוד: היה לי ברור שאם נחזור, המתוקה תצבור חוויה שלילית ומתסכלת של חוסר מסוגלות להתגבר על הפחד שלה וגם אני אהיה מתוסכל מאותה סיבה בדיוק (אוקיי, גם מבזבוז הכסף...). הדלת הראשונה שבחרנו לפתוח הובילה למערת האשליות. זה היה חדר עתיר משחקים מאתגרים ולאחר כמה שניות היא כבר הייתה עצמאית בשטח. לאולם השני היא כבר נכנסה יותר בקלות. צפינו בסרט בארבעה ממדים. היא החזיקה בחוזקה בידית הכיסא (אני יודע, כי ידי הייתה על ידה) ונבהלה ברגעים המפחידים, אך גם נהנתה מטיפות המים שהושפרצו.

 

"היה קצת לא נעים לפעמים", היא סיכמה, אך ניכר היה שהיא שמחה שהתגברה על הפחד ועברה את החוויה. אחרי חוויה חיובית אחת ושלילית אחת, היא הכריזה שהיא מוכנה לפתוח רק דלת אחת מבין השתיים שנותרו. אמרתי שוב שאנחנו ניכנס לראות מה מסתתר מאחורי הדלת ואז נחליט. ראינו שמה שהוצע בחדר השלישי לא יוצר בנו עניין ועברנו דרכו במהרה. החדר הרביעי כלל מסלול עם מים והיא בחרה להיכנס אִתי. כשנכנסנו היא הייתה דרוכה, אך למדה להירגע בהדרגה. בסוף המסלול הגיעה הסירה לגלישה במדרון תלול מאוד, היא נצמדה אלי בחוזקה, אך נהנתה מהרגע. אני יודע את זה, כי כשיצאנו, היה לה חשוב לצלם את המגלשה, כשמבט של "ניצחון" על פניה.