גליה מאור לא הופלתה? נשים אחרות דווקא כן

האם דבריה של מנכ"ל בנק לאומי כי מעולם לא נתקלה באפליה מגדרית מעידות שימי השוויון הגיעו? התשובה שלילית. שוק העבודה המודרני מפלה נשים לא בשל אי האמון ביכולתן המקצועית, אלא עקב היותן אמהות או אמהות עתידיות. דעה

אינני יודעת אם גליה מאור מעולם לא הופלתה בשל היותה אישה. כזהו טיבה של האפליה המגדרית. פעמים רבות היא חמקמקה ונסתרת, ומיקומן של נשים כמאור בראש הפירמידה, מסייע לאלה המעוניינים בכך להאמין, שהכל בעצם בסדר, ושאם רק תרצנה, תוכלנה כל הנשים המוכשרות להגיע לטופ.

 

המסר המדאיג יותר בדבריה של מאור נותר סמוי, ואיני יודעת אם היא עצמה מאמינה בו: "אם היא לא חוותה אפליה על רקע מגדרי", יאמרו רבים לעצמם."הרי שאפליה כזו אינה קיימת ואין כל צורך להפנות תשומת לב מיוחדת לקידומן של נשים בעולם העבודה".

 

אם היא אכן מאמינה במסר זה, כל מה שעל מאור לעשות הוא להביט סביבה ולגלות כמה מועטות הנשים בתפקידים בכירים כשלה, ומהי השורה התחתונה בתלוש השכר שלה, בהשוואה לעמיתיה, מנכ"לי הבנקים האחרים (וזה לא מפני שהיא אישה, כמובן).

 

סטטיסטיקה עגומה

למרות השיפור הרב שחל במעמדן של נשים בעולם העבודה בן זמננו, שוויון ההזדמנויות עדיין רחוק. רק פחות מעשרה אחוזים מן המנכלים של החברות הציבוריות במשק הן נשים, ורק מעט יותר משני אחוזים מן היו"רים שייכות למגדר של מאור. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נשים בישראל מרוויחות כיום רק 64 אחוזים על כל שקל שמרוויח גבר, הרעה תלולה במצבן היחסי לעומת מצבן לפני עשור או שניים.

 

בניגוד לעבר לובשת כיום האפליה צורה סמויה יותר. בעידן הפוליטיקלי קורקט והאיום בתביעות משפטיות, מעטים המנהלים שיאמרו "איני רוצה אישה לתפקיד הזה", או "אישה אינה יכולה למלא תפקיד זה בהצלחה".

 

אף אחד לא יאמר למאור בפרצוף: "אם היית גבר, לא הייתה לנו בעיה עם קידומך לתפקיד היו"ר", אבל מוזר לגלות שהעניין העקרוני מתעורר לפתע כאשר אישה היא המועמדת לתפקיד.

 

הזמינות כנכס

מחיאות הכפיים של באי כנס "מעלה", שהיו תומכים במאור לתפקיד יו"ר בנק לאומי, היו מוחלפות, אולי, בהתערבות אפקטיבית יותר, אם מאור הייתה זוחלת איתם בשוחות, או מחליפה איתם צ'אפחות ידידותיות בהזדמנויות חברתיות.

 

מה שנשים שומעות לעיתים קרובות יותר כשהן מועמדות לתפקידים בכירים הוא השאלה: "את נשואה? יש לך ילדים? איך תסתדרי עם הילדים בתפקיד תובעני כזה?"; "אנחנו עובדים כאן שעות ארוכות"; "העבודה כרוכה בנסיעות" ו-"אולי כדאי לך לחכות שהילדים יגדלו?".

 

ה"עובד האידיאלי", זה שמדמיינים המעסיקים בבואם לבחור עובד בכיר, הוא נטול מחויבויות משפחתיות וזמין למעסיקו 24/7. העובד הזה לעולם אינו יוצא לחופשת לידה, אין לו אסיפות הורים וילדים חולים, ואפשר להקפיץ אותו לישיבה או טיסה בהתראה קצרה.

 

אולי יותר מאי פעם בעבר, שוק העבודה המודרני מפלה נשים לא בשל אי האמון ביכולתן המקצועית, אלא בשל היותן אמהות (או אמהות עתידיות). משרות מוגנות יחסית, בשירות המדינה, כאלה שאפשרו למאור, לבייניש, לארבל ומרבית מקבילותיהן בראש הפירמידה, להפגין כישורים ולהתקדם במהירות מבלי להיות חשופות לתביעה לעבודה מסביב לשעון, אינן זמינות עוד לנשים צעירות ואמביציוזיות.

 

גם בבנק ישראל ובפרקליטות, נדרשים היום עובדים לזמינות אין סופית כדי להיות מוגדרים כעובדים מצטיינים ולהתקדם. רבים מאיתנו מקבלים כמובנת מאליה את התביעה לעבודה מסביב לשעון, ומצדיקים את העדפת העובדים ה"מסורים והזמינים" בקידום.

 

אפשר לשנות את המצב

"אם את רוצה קריירה, תעבדי כמו גבר", יאמרו רבים מן המעסיקים. רבות מן המנהלות הבכירות ש"עבדו כמו גבר" "התקדמו כמו גבר", ולמדו "לחשוב כמו גבר", תקבלנה כמו גבר את האקסיומה הזו, ותזהרנה מקידום מופגן של נשים כמו מאש.

 

מה שהמעסיקים הללו נוטים לשכוח הוא ששעות עבודה ארוכות אינן מעידות בהכרח על יעילות. שנשים הן, לרוב, עובדות נאמנות יותר, משקיעות פיננסיות מוצלחות יותר וקולגות קשובות יותר העוסקות פחות במשחקים של אגו.

 

הדרתן של נשים מוכשרות וחרוצות אל מחוץ לפסגת עולם העבודה, הופכת יותר ויותר מבעיה של דעות קדומות, לבעיה של מבנה שוק העבודה. והמבנה הנוכחי של שוק העבודה אינו מזיק רק לאמהות או לאמהות לעתיד. הוא מזיק גם לאבות שרוצים להיות מעורבים יותר בגידול ילדיהם, לילדים שהוריהם נעדרים בלית ברירה, כי אחרת לא ישרדו בעולם העבודה, וגם למעסיקים עצמם, שמאבדים כל יום עובדים בעלי פוטנציאל אדיר וידע שקשה להחליפו, מפני שהם נשחקים ואינם עומדים עוד במעמסה.

 

המבנה הזה ניתן לשינוי. פרקטיקות עבודה חדשות מאפשרות מדידה של יעילות העבודה ולא של נוכחות גרידא, גמישות בשעות וארגון מחדש של העבודה כך שתותאם לעובדים שיש להם חיים מחוץ לעבודה. בעולם עבודה שכזה, נשים לא תזדקקנה להגנות מיוחדות על מנת לצמוח ולפרוח.

 

אבל כל עוד נשים כמו מאור, רומזות, במכוון או שלא, שאין בעצם שום בעיה, יהיה קשה לגייס את המעסיקים לשינוי, והמשק ימשיך להפסיד כישרונות מעולים של נשים, שלא כמו מאור, כן נתקלו באפליה מתמשכת.

 

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מתמחה בסוגיות של מגדר, אתניות ומעמד בארגונים, ואיזון עבודה-משפחה.