ספורטאית שהיא אחת בדורה

"עם החיוך הנצחי הכובש וההליכה האצילית, אירה ריסנזון מזכירה נסיכה". טור אישי לכבוד פרישתה של המתעמלת הישראלית הגדולה ביותר

אורן אהרוני פורסם: 14.11.10, 12:10

במדינת ישראל יש ספורטאי ישראלי, ויש...עוד ספורטאי ישראלי. אם תלכו ברחוב ותעשו סקר קטן שיבדוק כמה מתוך 100 אנשים מכירים את איתי שכטר, יניב קטן או מאור בוזגלו לעומת שמות כמו אירה ריסנזון, אלכס שטילוב או אליס שלזינגר, תגלו שהרוב המוחץ מכיר בעיקר את שלושת הראשונים.

 

 

בתור מי שעוקב 24 שעות ביממה אחרי ספורטאים ישראלים סביב הגלובוס (נוציא מהמשוואה את המכדררים או הבועטים בכדור), אני יכול להצביע על המתעמלת ריסנזון כעל אחת בדורה. כשחושבים על זה, ספורטאית כמותה קשה למצוא בעולם (טוב, אולי אני קצת מגזים) ובטח שלא בישראל.

ריסנזון וארוסה. ספורטאית שרק המכורים מכירים (צילום: אורן אהרוני)

 

עם החיוך הנצחי הכובש וההליכה האצילית, ריסנזון מזכירה נסיכה. אי אפשר להוריד ממנה את העיניים כשהיא מבצעת את תרגיליה על המזרן, בלי קשר למראה החיצוני המקסים.

 

אני שומע לא מעט משפטים כמו "מה זה בכלל התעמלות אמנותית?" ו-"למה זוכים במדליה על זריקת כדור?", אבל זה לא העניין המרכזי. התעמלות אמנותית היא ענף אולימפי ותיק, וזו עובדה מוגמרת.

ריסנזון. ראויה ליחס הרבה יותר טוב ממה שהיא מקבלת (צילום: אורן אהרוני)

 

מה שכן מפריע לי זה היחס לשמות כמו ריסנזון, שטילוב ושלזינגר, ועוד רבים וטובים שמשקיעים את כל חייהם לענף שאותו הם כל כך אוהבים. הם מתאמנים פעמיים ביום במשך שמונה שעות, זוכים במדליות ומקבלים כבוד רב בכל מקום שהם מגיעים אליו בעולם, אולם הם תמיד "יזכו" למקלות בגלגלים עד שכבר אין ברירה והם פורשים. 

 

על ריסנזון לא כותבים בעיתון כל יום, לא משדרים את התחרויות שלה ורק בשנה אולימפית נזכרים בה. ואז, אם היא לא זוכה במדליה, היא נכנסת לרשימה השחורה של חובבי הספורט.

אלה שאוהבים לצחוק, לקטול ולהרוס עבודה קשה של שנים בלחיצת אנטר אחת.

 

ריסנזון היא מתעמלת וספורטאית אחת בדורה, ורק בעוד כמה שנים נוכל להבין (אולי) איזו ספורטאית היתה לנו. במקרה הטוב היא תפתח את הדלת עבור מתעמלות נוספות ותגדל את הדור הבא (אם האיגוד הלא תומך שלה ירשה לה), אך במקרה הרע, כפי שקורה כל כך הרבה פעמים בארצנו, העבודה שלה תשכח ורק המכורים לדבר יתגעגעו. 

 

יום הפרישה הצפוי של ריסנזון הוא מבחינתי יום עצוב. אבל עזבו, מה אני מבין, אני הרי מכור.