למרות הסיכון למות בניתוח - יעקב תרם כליה לאחיינו
יעקב אלמליח לא היסס. כשנודע לו שאחיינו רם-אל זקוק להשתלה, הוא החליט לתרום לו כליה. הידיעה שיש לו סיכוי רב למות בניתוח בשל בעיה רפואית שממנה הוא סובל, לא עצרה אותו. שבועיים אחרי, השניים כבר מחייכים. יעקב ל"24 שעות" של "ידיעות אחרונות": "היה לי ברור שאעשה הכל בשבילו"
בת-חן אפשטיין אליאס
פורסם: 16.11.10, 13:50
" אני מרגיש שאני חייב לו את החיים שלי," אומר רם-אל אלמליח בחיוך שבועיים אחרי ההשתלה שהצילה את חייו, ושולח מבט אוהב אל דודו יעקב, שהתנדב לתרום לו כליה אף שידע שהדבר עלול לעלות לו בחייו. "זה לא דבר מובן מאליו שאדם ייתן לך חלק ממנו כדי שתוכל להמשיך לחיות, ואין לי מספיק מילים להודות לו על התרומה."
שעות ספורות אחרי הניתוח כבר אפשר היה לראות שהקשר בין השניים, עד אז סתם דוד ואחיין, העמיק ונעשה משמעותי יותר. הפך פשוטו כמשמעו לקשר דם. שלושה ימים הם שכבו באותו החדר בבית החולים, ולא הפסיקו לצחוק. "היינו מדברים עד השעות הקטנות של הלילה, כל אחד עם ההחלמה שלו," הם צוחקים. "גם היו מצבים שאחד מאיתנו פתאום היה נרדם באמצע השיחה, כי זה נורא מעייף, והשני היה מחכה - ולהפך. אין מה לעשות, זו חוויה מחברת."
"חוויה מחברת". הדוד ואחיינו בבילינסון (צילום: שאול גולן)
היינו אבודים
עד לפני חמש שנים רם-אל אלמליח, ,22 חי חיים רגילים לגמרי במושב כסלון הסמוך לירושלים. כשהצו הראשון הגיע בדואר, תקופה קצרה אחרי שאביו, שמעון, נפטר באופן מפתיע מדום לב, רם-אל נסע לבקו"ם מלא התרגשות וחלומות לשירות צבאי קרבי. אלא שבדיקת שתן פשוטה גילתה שהוא סובל מאי ספיקת כליות חמורה, וחייב להיות תחת מעקב רפואי קבוע ולעבור טיפולים תקופתיים.
במשך יותר מארבע שנים נאבקה המשפחה כדי להחזיק את הראש מעל למים ולא להישבר, אבל לפני חצי שנה הורע מצבו של רם-אל והוא נזקק להשתלת כליה דחופה. "מאותו רגע התהפך העולם," הוא אומר. "אמא שלי לא התאימה לתרומה, והאופציה הבאה הייתה להתחיל טיפולי דיאליזה. זה נורא מפחיד, כי זה אומר ששלוש פעמים בשבוע אתה מגיע לבית החולים ויושב שם כמה שעות. כל החיים משתנים. לא ידענו מה לעשות, היינו די אבודים. ואז שמעתי שדוד שלי הציע בעצמו לתרום."
יעקב, ,49 אחיו של האב המנוח שמעון, אומר שלא היסס לרגע כששמע שאחיינו הצעיר זקוק לעזרה. "היה לי ברור שאעשה הכל כדי שרם-אל ירגיש טוב, שיהיה בריא ושרק יהיה למשפחה הזו טוב," הוא אומר. "קרוב משפחה שלי צריך את עזרתי ואני לא אתן לו כל מה שאני יכול"?
אלא שהבדיקות הנדרשות לאישור ההתאמה להשתלה גילו שיעקב סובל ממחסור רב בפקטור ,7 האחראי על קרישת הדם בגוף. הרמה הנורמלית של הפקטור עומדת על 140-70 אחוז, וברמה נמוכה מ20- אחוז מעדיפים הרופאים בדרך כלל שלא לנתח. אצל יעקב הייתה הרמה שני אחוזים בלבד, אחוז אחד בלבד מעל לרמה הנמוכה והמסוכנת ביותר. המשמעות: ניתוח עלול לגרום לו לדימום מסיבי ובלתי נשלט ולאובדן דם מסכן חיים.
בני המשפחה והרופאים ניצבו בפני דילמה: האם ניתן לסכן את חייו של יעקב, בעצמו אב לארבעה, כדי להציל את חיי אחיינו הצעיר?
עבור יעקב, לא הייתה שאלה. "חייתי עד אז בשקט ושלווה מבלי לדעת שיש לי בעיה בקרישת הדם, לכן היה לי מאוד קשה בהתחלה כשאמרו לי שאני לא יכול לתרום בגלל הבעיה הזו. אבל הייתי מאוד נחוש להציל את רם-אל, ובאמת שהייתי מוכן לעשות הכל," הוא מספר. "התייעצתי רק עם אשתי והילדים. הם חלק ממני וזכותם לדעת את כל הסיכונים ואת כל האפשרויות. אבל זכותם גם לדעת שאני רוצה לעשות הכל, שיידעו גם כמה חשוב לעזור כשאפשר. הסברתי להם את הסכנה ומצד שני עד כמה אני בוטח ברופאים, והחלטנו לצאת לדרך."
מבחינת הרופאים הציב המקרה של משפחת אלמליח בעיה אתית ייחודית. הסכנה החמורה אצל אנשים הסובלים ממחסור בפקטור 7 היא שבעקבות טראומה, ולו הפשוטה ביותר, הם עלולים לדמם ללא הפסקה. בניתוח בעקבות טראומה או תאונה, המטופל מקבל תרופות שתפקידן לעצור את הדימום הקיים ממילא, אבל כאן היה מדובר על ניתוח מתוך התנדבות נטו, מסבירה ד"ר דורית בליקשטיין, רופאה בכירה במכון ההמטולוגי בבילינסון. אפשרות אחת, היא מסבירה, היא לתת מנות דם עם תוספת של פקטור .7 אלא שכמו בכל מקרה של תרומת דם, החשש הוא שמרכיבים אחרים במנת הדם יסכנו את החולה. הפתרון שנמצא בסופו של דבר היה מתן נוזל פלזמה המכיל את פקטור הדרוש בלבד מנסיוב מהונדס גנטית. "זו תרופה שהוכחה כיעילה ביותר, כי היא מכילה רק את המרכיב החסר. החסרונות שלה הם תופעת לוואי של קרישיות יתר בדם ועלות גבוהה. אבל יש היום התוויות מאוד ברורות בחוק לגבי מי יכול לקבל את הטיפול הזה, ויעקב התאים."
"כשמדובר בתרומת איברים, תמיד מעדיפים תורמים בריאים לחלוטין," מוסיף ד"ר יבגני סולומונוב, מנהל יחידת כירורגיית כבד ולבלב במחלקת השתלות בבילינסון, שגם ביצע את ההשתלה. "ניתוח השתלת איברים מאדם חי הוא אמנם שגרתי, אבל הוא גורם לחששות בכל פעם מחדש: לוקחים אדם בריא לגמרי ומעמידים אותו בפני פוטנציאל לסכנה. כאן הייתה דילמה רפואית ואתית גדולה עוד יותר, כי הדוד סבל מבעיה רפואית ובכל זאת התעקש לתרום.
"בשל העובדה שקשה למצוא איברים מתאימים לתרומה, אנחנו כמשתילים נאלצים להתמודד יותר ויותר עם דילמות רפואיות מהסוג הזה, כשאנחנו יודעים בפירוש שבמקרה של אדם שזקוק לתרומת איבר - מדובר בהצלת חיים."
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
דרמה מאחורי הקלעים
יעקב עבר בדיקות נוספות וסדרת התייעצויות עם רופאים ועם ועדת האתיקה. לכולם הבהיר את המסר העיקרי שלו: הוא מוכן לקחת סיכון כדי לתרום לרם-אל כליה, ועושה זאת באהבה. "הצוות הרפואי הלך איתי יד ביד בכל הבדיקות ובכל הטיפולים ונתן עצות איך להיזהר כדי שהבעיה לא תחמיר," הוא נזכר. "לאורך כל הדרך הסבירו לי בדיוק מה ההשלכות ומה ניתן לעשות כדי שאצא מהניתוח בשלום. גם חמש דקות לפני הניתוח, כשהכניסו אותי לחדר, ראיתי איזה הכנות עשו, כמה מכשירים, מנות דם ומזרקים מוכנים שם לכל מקרה שלא יהיה, וזה חיזק בי את התחושה שעשיתי את ההחלטה הנכונה, כי הבנתי שהרופאים נערכים יותר טוב."
היות שהמטרה הייתה למנוע דימום ולא לטפל בדימום קיים, השתמשו הרופאים במנה מינימלית, שישית ממנה שניתנת לחולה מדמם. ואכן למרות הקרישיות הנמוכה, יעקב לא דימם באופן חריג. שבועיים אחרי, הוא כבר יכול לשבת ולצחוק עם אחיינו, שקיבל את חייו בחזרה.
רם-אל, אגב, כלל לא היה מודע לדרמה הגדולה שהתרחשה מאחורי הקלעים. יעקב החליט שלא לשתף אותו בבעיה כדי לא לאפשר לו לסרב לקבל את התרומה. "כל הזמן אמרתי לו שהכל יהיה בסדר ושלא ידאג. היה לי חשוב רק לעודד אותו," צוחק הדוד. "רציתי שיתרכז בניתוח שהוא צריך לעבור ובהחלמה, לא רציתי להעמיס עליו שום דבר מעבר. רק אחרי הניתוח הוא הבין שבעצם היה פה סיכון, אבל לא נתתי לזה להפריע לנו או לגרום לו להרגיש חייב. עשיתי את זה בביטחון מלא, בלי חשש. הנחת הכי גדולה שלי היא לראות אותו היום בבית ממשיך את החיים שלו כרגיל. לא משנה אם זה בזכותי או לא, העיקר שהוא יהיה בסדר."
