גייסתי את האמפטיה לקולי: "מה עבר עלייך השבוע?" שאלתי אותה, מתכוננת להראות לה בהמשך שהיא לא תוכל להתחרות בשבוע שלי.
"את זוכרת את המריבה שלנו עם הבן הגדול שביקש שנשכפל לו מפתח לבית?" כן. אני גם זוכרת איך התווכחתי איתה על הסיטואציה. היא טענה שעדיף לא לתת בידי הילדים מפתחות, אלא להשאיר מפתח אצל שכנה. שיבואו, יפתחו ויחזירו אליה.
הילדים ציפו כל השנים לאות שגדלו. כלומר, למסירת מפתח הבית בידיהם. מה שהוא עניין טריוויאלי אצל משפחות רבות שלהן 'ילד מפתח' מגיל שש, אצל חגית הוא נושא טעון. בכל פעם מחדש אני מגלה עקרונות והתנהגות שעד כמה שיכולים להיראות תמוהים בעיני, אצל אחרים הם עיקרון מקודש, כמו במקרה זה.
"אבל אמא, אני כבר גדול. את יכולה לסמוך עלי", ביקש והתחנן הבן להוריו. לבסוף הם נכנעו ונעתרו לבקשתו ושכפלו לו מפתח. "השבוע", המשיכה חגית בסיפורה. "הצטרפתי לבעלי לכנס מטעם העבודה שלו בבית מלון מפנק. החלטתי שאנצל את הנסיעה לפסק זמן ולמנוחה קלה. גיסתי המתגוררת בסמוך אלי, התנדבה לטפל בילדים שלי".
"נפלא", הגבתי.
"כן, נפלא, בתיאוריה. רק שהכל השתבש..." היא נאנחה.
"בשעות הערב קיבלנו שיחת טלפון מגיסתי. היא סיפרה לנו כי אישיות דגולה מגיעה לשכונה והבנים הגדולים, הרוצים להיות חלק מהילדים המקבלים את פניה, זקוקים לחולצות לבנות וחגיגיות.
'אין לי חולצות חגיגיות במידה של הבנים שלך', הזכירה גיסתי. 'ולצערי, גם אין לי מפתח לדירה שלך'.
'לי יש מפתח. שכחתם? מזל ששכפלתם לי עותק', נזעק בני הגדול ברקע.
'או-קי', הוריתי לו בטלפון. 'לך הביתה, קח מהארון בחדר שלכם חולצות חגיגיות וצאו להשתתף בקבלת הפנים בשכונה'".
"וכאן מגיעה הפואנטה", המשיכה חגית את סיפורה. "את חושבת שאת מגדלת ילדים בוגרים, 'גברים קטנים', אבל מסתבר שבתוך תוכם הם עדיין ילדים צעירים. לא שאני באה בתלונות, רק מציירת לך תמונת מצב.
"השילוב של הדירה בקומה רביעית והחושך ששרר בחוץ, גרמו לבן שלי לבקש מחבר לעלות איתו לדירה. 'אולי יש שם גנבים?' הוא חשש וכאילו כדי לאשר את חששותיו, הוא פתח את הדלת והרגיש במשב רוח פרצים הצולף בו, בחפצים המתעופפים קלות בבית, במשהו שנחת בחבטה קלה...
"טרם היציאה השארתי חלונות פתוחים. מתברר שרוח הפרצים שנשבה הודות לחלונות הפתוחים ולדלת הקדמית שהם פתחו, גרמה לטריקת כל הדלתות בבית, שלא לדבר על הניירות שעפו לכל עבר".
"אמאל'ה!" הם ברחו משם, משוכנעים שיש גנבים בבית.
"אמא, מה לעשות?" הטלפון הבא שחברתי קיבלה.
"משום מה, לא נדבקתי בדאגה ולא נחרדתי מדי", היא אמרה. "'תירגע ותבקש מהשכן שיכנס איתך לבית. אני משוכנעת שאין איש בבית. קח חולצה לך ולאחיך ותנעל את הדלת', כך אמרתי לו, בטוחה כי הפרשיה הסתיימה. רק שלא ידעתי, שרגע לפני שהתקשרו אלי, הוא והחבר השובב שלו לא רצו לאבד זמן יקר. הם לקחו את העניין צעד אחד קדימה והחבר מיהר להזעיק את המשטרה. 'יש גנבים בבית', הוא דיווח ומסר להם את הכתובת הנכונה".
"השוטרים מיהרו להגיע וכן, מצאו את הדלת פתוחה. הבן שלי ברח, זוכרת?" נאנחה. "והוא אפילו השאיר את המפתח נעוץ בחור המנעול..." הבלגן ואי הסדר ששררו בכל עבר רק שכנעו אותם כי אכן היו גנבים בבית.
"את מבינה?" יבבה חגית. "השארתי בית הפוך והם היו בטוחים שמדובר בגנבים שחוללו את המהומה", היא כמעט בכתה. הבן שלי חייג מהבית והשוטר שהיה במקום, הרס לנו את החופשה הקצרצרה: 'שוטר מז"פ לוקח כעת טביעות אצבעות. אוי ואבוי לכם איזה בלגן השאירו הגנבים בבית שלכם. אתם מוכרחים לחזור!'"
"לכי ותסבירי להם שבגלל הבלגן ברחתי... אז הלכה החופשה שלי, ואני דואגת ושואלת את עצמי: האם לעולם לא אוכל לסמוך על הילדים שלי שיפעילו שיקול דעת נכון, יקראו נכון את המפה המתרחשת ויפעלו בתושייה?"
התחלנו לדבר על המתבגרים, על כך שאנו משחררים להם חבל, סומכים עליהם בכל מיני מצבים ולפעמים נקלעים לבעיות או לאפיזודות מביכות. "ילדינו אינם בוחרים להתבגר", חשבתי בקול. "זהו חוק הטבע. כך אלוקים ברא אותנו. הדרך מהילדות לבגרות עוברת דרך ההתבגרות. הם לא תמיד מבינים מהם אותם שינויים פיזיים, נפשיים וחברתיים המתחוללים בתוכם. הבן שלך ביקש מפתח כדי להרגיש גדול, אחראי. הוא באמת גדול ויכול להיות אחראי וטוב שנתת לו, אלא שעם כל הפוזה של הגדול, הוא עדיין מבולבל והרוח מתעתעת בו לחשוב שיש גנבים", ניסיתי להסביר לה.
"אם זה קרה, נכשלתי בהקניית ערכי הבגרות והאחריות. חשבתי שהוא כבר בוגר מושלם", היא נאנחה.
"את לא צודקת שנכשלת", מחיתי. "גם אנחנו באותו מסע התבגרות של ילדינו. וכן, עלינו לאפשר להם לצאת למסע ההתבגרות. תפקידנו אינו לעצור בעדם. אנו לא צריכים לגרום להם להגיש קטנים וחלשים ולומר שזה עדיין מוקדם מדי ושטרם הגיע הזמן. לא כדאי לטפח בהם רגשות אשם, כי המסע הוא בדמם ממש וחובה עליהם לצאת להתמודד עד הסיום ה... מוצלח!"
חשבתי לעצמי שבמסלול המסע הנע בין הילדות לבגרות, מעורבת כל סביבתו הקרובה של הילד: המשפחה, החברים ובית הספר. אסור לנו, לכל הסביבה שלהם, להפקיר אותם במסע ההתבגרות, אלא להיפך, לתמוך, ללוות לפי הצורך, לא ללעוג עליהם אם נישבו בדמיונות ילדות ולא לכעוס יתר על המידה.
גם כשהם גדולים, הם עדיין קטנים ותמיד הם רוצים שנשכפל להם מפתח נוסף ללב של אימא.
מלי גרין, סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן.