במזרח התיכון הפרדה היא סוג של חלום שנחלם בעיקר בשתי שפות – ערבית ו'תל אביבית'. לא ב'ירושלמית', ולא בשפת המתנחלים. בערבית פירושה של הפרדה היא: עופו לנו מהעיניים, רדו לנו מן העורקים, וקודם כל - מן ההרים. ב'תל אביבית' פירושה דומה: צאו מהמסעדות שלנו, אל תעזו להיכנס לנו לאוטובוסים, רדו מהכבישים והמדרכות. עשו שלא נראה אתכם, ושלא נצטרך לפחוד ממה שאתם מפנטזים לעשות לנו.
באנגלית זה נשמע, כמובן, הרבה יותר טוב: גדר טובה ושכנים טובים מגיעים יחדיו לעסקת חבילה בחיוך מנומס ועם "אני מבקש את סליחתך". פה במזרח התיכון לא מבקשים סליחות, אלא יוצרים את האסונות שקודמים להן. פה במזרח התיכון מדברים בהמון שפות.
כך, בשפה המתנחלית והירושלמית המילה 'הפרדה' היא מילה מסוכנת: הפרדה היא טרנספר. החיים המשותפים הצמודים והקרובים כל כך והנסיעה בכבישים הופכים את ההפרדה לרעיון לא ריאלי, מפני שהפרדה אמיתית פרושה עקירה – עקירת ערבים או עקירת יהודים. כך או כך, מדובר במעשה לא מוסרי.
מטבע הדברים, העובדה שמעשה מסויים אינו מוסרי לא מונעת מאנשים לפנטז עליו, אדרבא, זה הופך את הפנטזיה לעסיסית יותר. אני מכירה הרבה מתנחלים מתונים שהיו נכונים לפשרה סבירה ומאז ראש השנה האחרון דומים חלומותיהם באופן חשוד למה שרחבעם זאבי רוצה לעשות כשהוא ער. אני משערת שכך הדבר גם אצל הפלסטינים – האור הירוק שקבלו מהנהגתם לשנאה מאז פרוץ האינתיפאדה מוסיף צבע לחלומותיהם על הסתלקותי. ואני מודה שאצל הפלסטינים קשה לי יותר להסתמך על הגבול הדק בין החלום לבין מימושו.
ברעיון ההפרדה חבוי מבחינתי איזה קסם מסוכן. הקסם הוא בכך שגוש עציון יסופח סופית למדינת ישראל, ואני, תארו לכם ,אפסיק להיות באופן רשמי "מתנחלת", אם יקרה לי משהו, חלילה, יכתבו בעיתון "הארץ" 'אזרחית ישראלית נפגעה..." ובכלל, אחזור לחיבוקו החמים של הקונצנזוס.
אלא שהקסם מסוכן, מפני שמחירו הנורא יהיה פינויים של חברי הטובים שמקום מגוריהם מזרחה ודרומה לי, ואינו נמצא בקונצנזוס כמו ביתי שבגוש עציון. האם בגירושם יצווו לי את הסיפוח?
ולסיום, עוד הרהור חשוב אחד: רעיון ההפרדה מעלה על השולחן באופן נוקב ומודע את נושא הזיקה האמיתית, ואת האחריות ההדדית בינינו לבין הפלסטינים. תיאורטית, אם ניתן יהיה לבצע הפרדה כזו, הדבר יוריד באופן סופי מסדר היום העולמי את חלקנו ומעורבותנו בסבלו של העם הפלסטיני. גם מסדר היום הפרטי שלי: בעבר, כשנסעתי דרך מחנה הפליטים דהיישה, כאשר נמנעתי מלקחת במכוניתי ערבים ישישים שעמדו לצד הדרך, כשהתבוננתי מהצד בצעיר פלסטיני מוכשר שנגזר עליו לסחוב ארגזים במקום לעשות משהו מועיל יותר לעצמו ולחברה, הרגשתי אשמה: לא כמתנחלת, אלא כישראלית. נכון, הם אשמים וערביי העולם אשמים על שלא עשו למענם את שעשינו אנו היהודים למען פליטי אירופה וארצות ערב שלנו. ובכל זאת, החיים לידם עושים משהו ללב הגון ובעל מצפון. כשתהיה הפרדה, אם תהיה הפרדה, יוכל הלב הזה להירגע.