טעויות העבר ומסקנות לעתיד

השריפה בכרמל הציגה בפנינו את הפרומו למה שעלול להתרחש במלחמה הבאה. המלחמה באש התנהלה הפעם בתנאי לוקסוס - במקרה של מלחמה לא יהיה מי שיבוא מחו"ל לסייע

האסון בכרמל כבר הוגדר כ"יום כיפור" של מערכת הכיבוי הישראלית וממילא נשמעות הקריאות להקמת ועדת חקירה שמסקנותיה ידועות מראש. האנלוגיה בין שני האירועים מוצדקת במידה לא מעטה וגם אין רע בוועדת חקירה שמסקנותיה הפעם כנראה ייושמו. אבל אסור שהלקחים מ-1973 יעצרו כאן.

 

מי שחושב שימצא את הלקחים העיקריים ממלחמת יום הכיפורים בדוח ועדת אגרנט, טועה. הלקח העיקרי בא מן הבטן ותמציתו הייתה: never again. לכולם, מראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, ועד האזרח הפשוט ואחרון הטוראים היה ברור שאסור שמדינת ישראל תיקלע עוד פעם למצב בו תעמוד בפני סכנת תבוסה צבאית. ומכיוון שהטראומה הייתה קשה כל כך הקונצנזוס שהתגבש, מתוך "תחושת הבטן" ולא מתוך תהליך מסודר ומקצועי של הפקת לקחים ברמה הלאומית, היה שצה"ל שיצא למלחמה היה חלש מדי ולכן יש להשקיע ככל שנדרש כדי למנוע מצב דומה בעתיד.

 

התוצאה הייתה שבין 1973 ל-1982 התרחשו שני תהליכים מנוגדים: מחד, ישראל השקיעה הון עתק בבניית צבא ענק. השקעה הזו הביאה ב-1984 ל-375 אחוזי אינפלציה, לחוב לאומי של 719 מיליארד דולר, ולסכנת קריסה כלכלית. ומאידך, סכנת מלחמה קונבנציונלית נוספת הלכה והצטמצמה באותן שנים, כתוצאה מהסכמי הביניים בין ישראל למצרים ואחר כך הסכם השלום, התמוטטות איום ה"חזית המזרחית" עם יציאת עיראק למלחמה באיראן, וחולשתה הצבאית של סוריה כפי שנחשפה במלחמת לבנון ב-1982.

 

הרמטכ"ל, מוטה גור ראה את הטעות כבר ב-1977, כאשר בעקבות יוזמת סאדאת קבע כי צה"ל שגה כאשר דרש תקציבי ענק לבניין הכוח, דווקא כשמצרים פנתה לדרך השלום. אבל תחת רפאל איתן כרמטכ"ל התיקון לא בוצע. למעט היסטוריונים של כלכלת ישראל מעטים מודעים ל"עשור הכלכלי האבוד" הזה ולמחיר ששולם עליו.

 

תגובת הבטן לשריפה בכרמל היא הצורך לשדרג את מערך הכיבוי בישראל. ברור כי זה נדרש וברור גם כי זה יעלה רק שבריר ממה שנדרש לבנות צבא ענק חסר תכלית אחרי מלחמת יום כיפור. אבל השקעה כזו רחוקה מלפתור את הבעיה האמיתית. כי השריפה הציגה בפני אזרחי ישראל את הפרומו למה שעלול להתרחש במלחמה הבאה. המלחמה באש התנהלה הפעם בתנאי לוקסוס. כל משאבי שירותי הכיבוי והרפואה, המשטרה וצה"ל הוקצו למשימה, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו ניהל חלק ניכר מהמאמץ, בעיקר לקבלת סיוע זר. סיוע כזה אכן הגיע במהירות וכל המערכות במדינה תפקדו ללא דופי.

 

ומה יקרה במלחמה?

אבל צריך לקחת גם תרחיש אחר, שסבירותו אינה נופלת מהסבירות לשריפת הענק בכרמל: מטחים של אלפי רקטות, חלקן מדויקות מאוד ובעלות ראש נפץ גדול, אשר פוגעות לא רק בשכונות מגורים ומבעירות שריפת שדות ויער, אלא גם מוציאות מכלל פעולה חלק ניכר מתחנות הכוח, תשתית התקשורת ונמלי האוויר והים של ישראל. ובמקביל הן מכוונות גם לעבר מתקנים חרושתיים, בעיקר באזור מפרץ חיפה, וכתוצאה מכך מתפשט ענן חומרים רעילים אשר יאיים על אוכלוסייה של למעלה ממיליון אזרחים בצפון המדינה.

 

מה יהיה אז, כאשר צה"ל יהיה מרותק בעיקר למאמץ לחסל את היכולת הרקטית של חיזבאללה, סוריה וחמאס, סיוע זר לא יגיע והתשתית הלוגיסטית הדרושה להתמודד עם אסון כזה תהיה הרוסה בחלקה? כלל לא ברור. אבל ברור שאם תרחיש כזה יתממש, ניזכר בגעגועים באסון הנוכחי.

 

הבעיה העיקרית עם תרחיש אסון במקרה של מלחמה היא שלישראל אין אמצעים של ממש למנוע אותו. עד לאחרונה סיפק חיל האוויר מטריית הגנה יעילה לעורף הישראלי מפני איום הפצצה אווירית, וכוח הטילים שבידי סוריה והחיזבאללה היה קטן יחסית ובלתי מדויק. מאז השתנה המצב שינוי רדיקלי שהפך את העורף הישראלי, לראשונה מאז קמה המדינה, לחשוף לנזק חסר תקדים.

 

אמנם תמיד נוכל לאיים על סוריה וחיזבאללה כי אם ינסו לעשות זאת הן תשלמנה מחיר יקר מנשוא. אבל לנוכח ארסנל הטילים העצום שצברו ולנוכח היעדר הגנה יעילה מפניו, כישלון ההרתעה במקרה כזה יחזיר אותן אולי לתקופת האבן, אך ישראל עלולה למצוא עצמה בסיומו בתקופת הברונזה.

 

כל מלחמה שנלחמה ישראל מאז 1970 הוכיחה מחדש את שיקול הדעת הלקוי של מנהיגיה. נתניהו וחבריו להנהגה לא נותנים עד עתה סיבה לחשוב שבסיבוב הבא יקרה דבר מה שונה. מכאן נובעת מסקנה ברורה אחת: על ישראל לעשות כל שביכולתה

 למנוע את המלחמה הבאה. הדרך לעשות זאת עוברת דרך הסכם שלום עם סוריה. נתניהו, ברק, רבין, אולמרט ופרס כבר הסכימו לשלם בצורה כזו או אחרת את מחירו אף כי, בסופו של דבר, תהליך השלום לא הושלם. במידה רבה זה היה בשל בעיות בצד הישראלי.

 

הציבור הרחב עוד לא הטמיע את המחיר האפשרי של היעדר הסכם שלום עם סוריה. יהיה חבל מאד אם הוא יבין זאת רק אחרי אסון שישים בצל את השרפה בכרמל.

 

פרופסור אורי בר-יוסף, המחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה