לתחזית מזג האוויר שבסיום מהדורת החדשות הקשבנו כולנו בציפייה. כששמעתי שבשבת עומד לרדת גשם, סיפרתי לילדים בהתרגשות על הנס הגדול שעומד להתרחש. הם מצידם שאלו אותי אם זה קשור לנס חנוכה.
איך הגענו למצב הזה שגשם הוא לא דבר מובן מאליו? שאלתי את עצמי. בבוקר שבת יצאנו כולנו לבית הכנסת, שם חברה שלי חגגה מסיבת בר מצווה לבנה. הוא עלה לתורה ואנו הגענו לשם עם שקית סוכריות ענקית כדי להשליך על חתן המאורע.
כשיצאנו משם, הרוחות נשבו בחוזקה. הידקתי את המעילים לגופם הקטן של הילדים, רכסתי את הכובעים והתחלנו לצעוד במהירות לכיוון הבית, כשטיפות של גשם החלו לנקד את המדרכה. "וואו, נוזלים מים מהשמים", רותי לא הפסיקה להתפעל. בתוך דקות קצרות טיפות הגשם הפכו למטר סוחף. אושרי שבעגלה החל לצרוח מפחד.
"מים, מים על הראש של אושי", בן השנתיים זעק מפחד.
"אל תבכה, זה גשם", ניסיתי להסביר לו, צוהלת, אבל ללא הצלחה. "בעוד דקה אנחנו בבית". הגענו למפתן הדלת ספוגים ורטובים. הייתי מאושרת. ריח הגשם, האדמה התחוחה והצמאה. כל כך חיכינו, כמה התפללנו, שכחנו כבר איך זה נראה כשגשום.
אושרי כבר הבין שמדובר במחזה משמח, במיוחד כשעמד בתוך הבית המחומם, מציץ עם אחיו מבעד לחלון הזכוכית, עוקב אחר טיפות הגשם. "אמא, היום אפשר כבר לעשות אמבטיה רצינית, לא עם ספלים?" מימי שאלה בקול מלא בתקווה.
"אמא, בבקשה, אמבטיה כמו שצריך", אביבה הצטרפה לבקשה. הבטתי בזוגות העיניים שנתלו בי וחשבתי על טרור המים שהבאתי לבית בחודשים האחרונים.
"חבר'ה, הכינרת בצרות, אקוויפר ההר בבעיות, אם ננהג בבזבזנות כאילו אנחנו בשוויץ, עלול להגיע חלילה מצב בו נפתח את ברז המים ונוציא... אוויר!" לא חסכתי בתיאורים קשים. למתבגרים, שברגע שברז המים נפתח הם מאבדים את חוש הזמן, הנהגתי את שיטת השעון המעורר. מרגע שהם נכנסים למקלחת השעון מכוון לחמש דקות בדיוק (כמובן, תוסיפו עוד כמה דקות... עיין ערך תחושת הזמן של מתבגר "אבל אמא, רק הרגע נכנסתי"). את הקטנים לימדתי שאמבטיה בשלב זה היא מחוץ לתחום.
"בצ'יק צ'ק", אני מכניסה אותם בערב לסבב מקלחות זריז, חפיפת שיער, סיבון גוף. הם כבר למדו שבזמן הסיבון הברז סגור. "אין מספיק מים בארץ ישראל. אנחנו חייבים לחסוך במים", הסברתי להם שוב ושוב.
"ואף אחד עכשיו לא עושה אמבטיות בארץ ישראל?" שאלה אותי מימי בתמימות של ילדה בת שש.
"אני לא יודעת מה קורה בבתים של אחרים. אני יודעת שאנחנו צריכים להתגייס למשימה. נכון שבדור שלנו המים זורמים מהברז, אבל תארו לעצמכם שלפני הרבה שנים, משפחות היו שואבות מים מהבאר ומתקלחות בתוך גיגית עם כוס גדולה".
"אז אמא, תקני גיגית ותקלחי גם אותנו עם כוס גדולה", ההצעה של אביבה גרמה להתלהבות רבתי.
אז לא רכשתי גיגית, אבל כן התחלתי לכבס בתוכניות קצרות של המכונה כדי לחסוך במים, כן אספתי את מי המזגן כדי להשקות את העציצים וכן השתמשתי ומחזרתי מים מהמקלחות עד כמה שאפשר לשימוש בספונג'ה. "גם אנחנו התגייסנו למשימה הלאומית", בישרה לי חברה טובה מעבר לקו. "קניתי חסכמים לברזים ובניאגרה אנו משתמשים רק בידית להדחה קצרה. תתקשרי למספר שאתן לך. הם באים אלייך עד הבית ומתקינים במחיר סמלי", היא מעדכנת ואני כבר עם עט ביד, רושמת את מספר הטלפון דרכו היא רכשה את החסכמים.
כשניסיתי לתפוס חברה נוספת בעבודה, היא סימסה לי כי קשה לה לדבר. היא צמה. "צמה? למיטב ידיעתי יום כיפור כבר הרבה מאחורינו", סימסתי לה בחזרה.
"אנחנו, קבוצת נשים, קיבלנו על עצמנו יום צום, מהבוקר עד הערב, כדי לזרז את בוא הגשמים", היא השיבה לי ואני, מלאת התפעלות, חיזקתי את ידיה.
כל אחד בדרכו שלו תרם למאמץ הלאומי ושמו חיסכון במים. מי היה מאמין? במקום ימי חורף גשומים, קיץ שורר בכל פינה, הילדים מהלכים בסנדלים ובחולצות דקיקות וסופגניה בידיהם. מתי ראינו מחזה שכזה? הוירוסים חוגגים ורופא הילדים מסביר לי כי צריך גשם כדי לנקות את האוויר.
והילדים שואלים שאלות על גשם, כאילו מדובר בקטע הלקוח מאגדות הילדים. הגדולים יותר מדברים בערגה על גשם שוצף, בית נעים וכוס קקאו חם (לא שאי אפשר לשתות כוס קקאו חם בקיץ, אבל לכו תשוו).
ואז פתאום נחתה עלינו השריפה בכרמל, הטרגדיה האיומה בה קיפחו את חייהם אנשים רבים, שכאן המקום לשלוח תנחומים כנים למשפחותיהם. אין מילים לנחם על טרגדיה איומה ומזעזעת כל כך, שהחרידה את כולנו.
אחרי שבכינו את הטרגדיה, אביבה נאנחה והעירה בתמימות (אוי, התמימות הזאת של הילדים):
"אמא, תראי כמה מים חסכנו וכמה מים הלכו עכשיו לאיבוד לכיבוי השריפה בכרמל..."
"המטוסים שואבים מים מהים", הרגיע אותה שימי.
"אבל למכבי האש יש מטפים עם מים אמיתיים!" היא התווכחה. "גם עצים יפים נשרפו וגם המים הלכו לאיבוד..." ולרגע ההערה שלה נתלתה באוויר.
ואז הגיע בוקר יום שני. סוף סוף גשם, מים מהשמים, לקול צהלות הילדים. כפפות, צעיפים, מטריות וסוודרים. והריח האהוב כל כך ותפילה על השפתיים: "תן טל ומטר לברכה על פני האדמה..." ושוב תחילת שבוע גשום. הלוואי שלא נצטרך יותר לחסוך במים.
ובינתיים, אני צריכה להסביר להם שגשם של יומיים-שלושה לא ממלא מאגרים. ולא, עדיין אי אפשר להשתולל ב'אמבטיות שחיתות' כי אנחנו לא באירופה והמשאב הזה יקר יקר ולכן אנחנו לא מחזיקים גינה ומשקים את השיחים ואת העציצים בחצר ממימי הכביסה והמקלחת. אבל אולי יום אחד נשבע מגשם וממים ויהיה כל כך רטוב וכל כך טוב. הלוואי!
מלי גרין, סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן.