על פי כתב האישום שלפיו הורשעה העובדת הזרה, הקשישה הייתה במצב סיעודי קשה ונזקקה לטיפול והשגחה 24 שעות ביממה. באחד הימים, העובדת הזרה שטיפלה בה, יצאה מהבית ללא כל הודעה מוקדמת ובלי לעדכן את בני משפחתה של הקשישה.
הקשישה שאינה מסוגלת לדאוג לעצמה, נשארה לבדה במשך שישה ימים, עד שנכדתה מצאה אותה שרויה על הרצפה, ללא רוח חיים. העבירות המיוחסות לעובדת הזרה הן נטישה והזנחת מושגח.
בבית המשפט, סיפרה העובדת הזרה על נסיבות חייה הקשות, ועל כך שהגיעה לבדה כאלמנה לישראל ובתה בת ה-15 נותרה בארץ מוצאה. לטענתה, היא חששה שאשרת השהייה שלה לא תוסדר ושבתה של הקשישה לא תפעל לסדר את ענייניה, ושכתוצאה מכך תגורש.
בדיון בבית המשפט, הסבירה סנגוריתו, עו"ד נוגה ויזל: "נסיבות חייו האישיות מעידות על היותו אדם נורמטיבי, אשר לאורך חייו מילא תפקידים חשובים ואחראים ותמיד זכה להערכה וכי המקרה אינו מאפיין את אורחותיו ואת התנהלותו והוא מביע עליו צער".
בהחלטה אמרה השופטת כי "התיק שבפנינו מגולל סיפור מחריד וטרגי שקשה להישאר אליו שווה נפש, גם אם לא קיימת חוות דעת ברורה וחד משמעית כדי לקבוע שמותה של המנוחה נגרם כתוצאה ישירה של נטישתה והזנחתה, מה שהביא את המאשימה שלא לייחס לנאשמים עבירה של מוות ברשלנות".
אולם, היא הבהירה: "התנהגות כל אחד מהנאשמים, על רקע נסיבות המקרה פורטה בהרחבה בהכרעת הדין ולא יכול להיות ספק שהיא חמורה, מקוממת ואפילו בלתי נתפסת.. איש מהנאשמים לא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה. הצער שביטאו הנאשמים על תוצאות המקרה הוא בהחלט אנושי ומובן שהרי אין סיבה לחשוד במי מהם שחפץ בכך. עם זאת איש מהם לא הסתייג מדרך התנהלותו והביע חרטה על מעשיו".