אצל נלו בטברנה

מדובר באנשים רגילים שאוהבים שמתייחסים אליהם כמו אל אחד האדם, אומר נלו בלן על הלקוחות במסעדה שלו. אבל האנשים הרגילים האלה הם גם השמנא והסלתא של ניו-יורק, שחלקם לא מפחדים להוציא משכורת שנתית על ארוחת ערב אחת

נלו בלן הוא רומני יהודי שגדל בשוויץ, חי בקנדה, בילה שנתיים בישראל, השתקע באמריקה ומגיש אוכל איטלקי. המסעדה שלו, "נלו", ויש הטוענים כי זוהי המסעדה בעלת המחירים הגבוהים בעיר, הוקמה לפני כשני עשורים על חורבותיו של עסק אחר. בלן סיפר פעם כי נדהם מכך שאיש לא קפץ על המיקום המושלם (מדיסון אווניו בין 62 ו-63). כנראה ששכר הדירה הגבוה, שהיום עומד על כמיליון דולר בשנה, יצר אפקט הרתעה מסוים. אך בלן, שגדל על חינוך קומוניסטי נוקשה וחי בעבר מאחורי מסך הברזל וגבולות מסוגרים, החליט להמר על כל הקופה.

 

בלן: "אבי היה מהנדס-חקלאי ואמי דאגה לבית ולאחי. הייתה לי ילדות פשוטה מאוד, יפהפיה ובריאה ואני זוכר אותה בחיבה גדולה. גדלתי לצד היער ובין כרמים ולא, לא חוויתי שום אנטישמיות. כלומר, אני בטוח שקרו מקרים כאלו, אבל כנראה שבאיזור שלי, ברומניה שלי, הרגשתי שזו מדינה יותר ידידותית מאחרות כלפי יהודים. כך חשתי לפחות. יכול להיות שאני טועה כי הייתי בחור צעיר שלא ידע את עומקן של הבעיות, אך אישית לא נתקלתי בדברים כאלו".

 

ועדיין, כשהתאפשר לך, ברחת משם די מהר ויצאת לתור את העולם.

"בהחלט כן. עזבתי את רומניה כי רציתי לראות את העולם. עברתי במדינות רבות עד שהגעתי לפה וגיליתי עיר דינמית ואנרגטית וגם מלאה ביהודים. התאהבתי בניו-יורק מיד".

 

לאכול תפוזים כל היום

עוד לפני כן, התאהב בלן ב"ישראלית מרוקאית אמיתית", העונה לשם פאני אלקסלסי. "התחתנו ונולדו לנו שני ילדים. היא הייתה אשה נהדרת וטבחית מדהימה ולמדתי לבשל אוכל מרוקאי בזכותה. למרות שנדמה לי שעכשיו אני מבשל טוב יותר... המרוקאים אנשים מצוינים ומיוחדים". מצוינים ומיוחדים אבל הנישואים האלה הסתיימו בגירושים, ובלן נשוי בשנית ואב לשני ילדים נוספים מנישואים אלה.

בצעירותו עבד בלן במגוון עבודות, "רובן היו בעסקי המסעדות. תמיד נמשכתי לאירוח והאכלה. זה גם בא לי בקלות כי נהניתי מאוד לבשל. נדמה לי שזה בדם שלי. אם לא, כנראה שהייתי טייל, או מגלה ארצות או ארכאולוג".

 

מה אתה זוכר מישראל?

"מאוד התרשמתי מהמדינה ומהאופן שקיבלו אותי ואת שאר העולים החדשים. מכניסים בך רוח פטריוטית והרגשה של בית.

 אבל האמת, הדבר שהכי הרשים אותי היו הפרדסים שהיו עמוסים בתפוזים. כן, גדלתי ליד כרם, אבל ברומניה היו מקבלים תפוזים רק בחגים, אם בכלל, ובארץ יכולתי ללכת לעץ ולקטוף לי שק שלם ולאכול תפוזים מתוקים כל היום.

צ'אושסקו לא נתן לרומנים ליהנות מתפוזים, לכן לא יכולתי לעמוד בפיתוי. זה היה מדהים!”

 

בלן החל לבלות יותר ויותר בעבודות מזדמנות ובאולפן, בניסיונו ללמוד עברית על בוריה. "היה לי חשוב לנסות להבין את מנחם בגין, שהיה אחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה. עם כל הכבוד לברק אובאמה, שהוא נואם מוצלח, בגין טוב ממנו פי כמה וכמה. זו הייתה תקופה היסטורית וחשובה ולא רציתי להיות בצד ולא להבין את האיש הזה. בדיוק הגיע השלום עם מצרים והחלטתי שצריך להוסיף עוד מדינה לרשימה. לקחתי את האוטובוס מתל-אביב והגענו לקהיר בשלוש לפנות בוקר. אחלה טיול, יופי של עיר", אומר בלן בעברית.

 

יצר הנדודים של בלן נרגע ככל הנראה, שכן הוא לא ביקר בישראל מאז שעזב, לפני כ-22 שנים. "כואב לי שעזבתי ועוד יותר שלא חזרתי מאז. אין לי תירוץ או הסבר משכנע לזה. אני חייב לחזור לירושלים. גם כשגרתי בתל-אביב הייתי נוסע לירושלים לפחות פעם בשבוע. האווירה שם כל כך מיוחדת ואני מקווה שהעיר עדיין נקייה מאוד. זה מצחיק, לקח לי זמן להבין למה אני קם בבוקר והרחובות רטובים. ברור שלא ירד גשם, פשוט שטפו אותם! ראיתי את זה ואת החיים שלי כהרפתקה. אני אוהב לצאת למסעות, אבל עכשיו אני עסוק עם המסעדה".

 

ארוחת ערב ב-50 אלף דולר

בשלב הזה מגיעים שני שליחי חב"ד ובלן מבקש להפסיק את השיחה לכמה דקות, בכדי שהוא יוכל להתפלל. בזמן שהוא נסוג לחדר אחורי ובעוד באי המקום כלל לא מתרגשים מהמאורע, אני סוקר את החלל הקטן.

התקרה הנמוכה וקישוטי חג המולד עם הרוח הקרירה שנושבת בחוץ משווים ל"נלו" אווירת חג חמימה. קירות המסעדה מעוטרים בתצלומי סוואנה אפריקאית, מעין גלריה ובה תצוגת קבע ("מכרתי את אחד הצילומים פה ב-195 אלף דולר", יתגאה בלן בהמשך). אך הדבר הבולט מכל היא העובדה שהשולחנות עמוסים באורחים ורשימת ההמתנה של העומדים מחוץ למסעדה רק מתארכת מרגע לרגע, אם כי באורח פלא, כולם ממתינים "רק 10-5 דקות". אגב, יש כאלו שנפשם כל-כך חשקה במטעמי השף שלא אכפת להם לשבת אל השולחנות ברחוב הסואן והקפוא. מדי פעם מצלצל וינצ'נזו, רב המלצרים, בפעמון שמשתיק ולו לרגע את ההמולה. "זה מביא מזל", הוא מסביר לי בחיוך.

 

התפריט של בלן הוא גאוות המקום: מנזיד סרטנים ופרושטו עם מלון, דרך קינוחים טיפוסיים (טירמיסו, גלידות שונות וקרם ברולה) כשביניהם פסטות תוצרת בית, כולל מנת הדגל של המסעדה, פסטה עם פטריות כמהין לבנות שעולה כ-250 דולר. המיליארדר רומן אברמוביץ' כבר הוציא כאן 52 אלף דולר על ארוחה בעבור ששה סועדים, ומיכאיל פרוחורוב, בעליה החדשים של ניו-ג'רזי נטס ואוליגרך לא קטן בפני עצמו, שילם בעבור התענוג כ-19 אלף דולר. שאר סלבריטאי ניו-יורק (ביל קלינטון, ליאונרדו די-קפריו, לארי קינג, פאריס הילטון, מדונה, פול מקרטני, דמי מור ואחרים) מסתפקים בסכומים צנועים יותר מאלה, אך גבוהים בהשוואה לחשבונות ארוחת הערב של שאר דרי העיר. תמונותיהם מעטרות את הקיר המקדם את פניהם של האורחים. בלן עומד שם, משקיף על הנעשה, עונה לטלפונים ורושם את ההזמנות בעצמו.

 

"תמיד ניסיתי להיות סוג של יזם יצירתי", הוא אומר, "ולכן קפצתי על ההזדמנות פה. מדיסון אווניו הזכירה לי קצת רחוב פריזאי עתיק, אפילו את דיזינגוף, אבל עם גוון רומנטי. חנויות קטנות ויפות. פתחתי את המקום לבד והשקעתי את כל מה שחסכתי עד אז, משהו כמו 250 אלף דולר. רציתי ארכיטקט ומעצב פנים, אבל הם דרשו מחירים שלא יכולתי לעמוד בהם, אז למעשה עשיתי את הרוב לבד. רציתי ליצור מקום בעל אופי איטלקי, כמו בימי לורנצו דה מדיצ'י. היו מסביבנו הרבה מסעדות טובות אבל הן היו רשמיות מדי ופחות נעימות. בסוף קראתי למקום 'נלו'".

 

מה היו השאיפות שלך בהתחלה?

"היינו מאוד טרנדיים בהתחלה. רציתי שנצליח והייתה לי כל כך הרבה התלהבות, שדי שכחתי כמה זה מסוכן לשים את כל החסכונות שלי כאן. ביום הפתיחה, המנהל שלי אמר שנותרו לנו 478 דולר בחשבון הבנק, אבל אמרתי לו שאין מה לדאוג כי מהערב יהיה בסדר. אתה יודע, נהגתי לבשל בתוכניות הבוקר עוד לפני שהתחלתי עם 'נלו', ותמיד הייתי מקבל תגובות ברחוב מאותן גברות זקנות ונחמדות שראו אותי בטלוויזיה. רק חבל ששום בחורה צעירה ויפה לא באה להגיד לי את זה! אבל ברצינות, כשפתחתי, כל הגברות האלו באו עם השכנים והאחיינים והחברות וזה היה נהדר. אני חושב שכחצי שנה לאחר אותו יום כבר ידעתי שכל ההשקעה תחזור אלינו, ובגדול".

 

למה?

"מפני שיש לי רקע באוכל ויש לי חזון ויש לי אידאולוגיה ואישיות שמתאימים למסעדה. כל אחד יכול לשכור חלל ולפתוח מקום, אבל צריך קצת יותר מזה".

 

אתה חושב שהמחירים שאתה גובה מוצדקים?

"תראה, בקבוק שאטו פטרוס עולה בין 5,000- ל-7,000 דולר. יש עוד מקומות שגובים מחירים זהים. אז כן, באופן יחסי הכל מוצדק. היין הזה מוגבל מאוד בכמותו ומגיע רק מעט מאוד במהלך השנה. האיכות, המקום והאווירה תורמים למחיר. אני מרגיש שאנחנו חיים פה במעין בועה בתוך בועה. כן, המצב הכלכלי השפיע, אבל יותר ברמה הפסיכולוגית. אפילו אנשים עם המון כסף הרגישו לחץ להפסיק לבזבז. השנה המצב השתפר בהחלט. יכול להיות שאנחנו סוג של אינדיקטור שמראה לאן הכלכלה הולכת? אולי. אבל אתה רואה שהמסעדה מלאה. אנחנו מצליחים יפה".

 

איך זה שאתה עונה לטלפון בעצמך?

"כי זה סוד ההצלחה. אני אוהב להיות חלק ממה שקורה. הלקוחות לא מצפים ממני לענות לטלפון, אז גורם ההפתעה הזה גורם להם לאהוב אותנו יותר. זה כיף לעשות את זה".

 

ומיהם הלקוחות הקבועים?

בלן צוחק, "אולי עדיף לשאול מי לא לקוח שלי? באים לפה הרבה. אנשי עסקים בכירים כמו ג'ון פולסון או מיכאל שטראוס הישראלי, פוליטיקאים והמון סלבריטאים: רוברט דה נירו, רוג'ר ווטרס, רוד סטיוארט, מיק ג'אגר, אנג'לינה ג'ולי, שרליז ת'רון. מארק זוקרברג מפייסבוק מגיע לפה מדי פעם, יושב שם בפינה, אוכל משהו ושותה יין. אני מדבר איתם על החיים, איפה היית ומה עשית. מה שמדברים עם חברים. מדובר באנשים רגילים בסך הכל שקשה להרשים אותם בדברים מיוחדים, אלא רק בעזרת הדברים הפשוטים. יש להם הכל, אז הקסם הוא בפשטות. אכפת להם שהכיסא הזה עוצב על ידי מישהו? לא, רק שתתייחס אליהם כאל אחד האדם".

 

סלבריטאים כבר אמרנו? עם השחקן מיקי רורק (צילום: ג'ואן ג'ודל)

 

מבקשים ממך טובות?

"לא לא, למרות שכולם נהנים או אוהבים לקבל איזה כוס יין בחינם. אני חושב שהם מבינים מה אני עושה כאן".

 

יש אנשים שביקשת מהם לא לחזור?

"זה קורה, אבל לא הרבה. אני לא רוצה להזכיר את השם, אבל תחשוב על זמרת, כנראה הכי מפורסמת בעולם".

 

מדונה?

"לא אמרתי את זה... אבל אותה זמרת באה עם פמליה שלמה ואחד מהם היה ממש מגעיל והתנהג באופן נוראי בזמן שהם חיכו כשסידרנו להם את השולחן. היה גם איש עסקים מאוד מוכר שהיה אמור להגיע בשעה מסוימת אבל בא בשעה איחור וכמובן צרח על זה שהוא איבד את השולחן. אני לא מחזיק שולחנות ריקים למשך שעה. דאגתי שהוא יבוא ויתנצל באופן אישי, והוא הגיע והיה מלא חיוכים. אתה צריך לוודא שהם יכבדו את בית העסק שלך, אלא אם כן הם צודקים. אני רוצה לעשות את הדבר הנכון. להיות מסעדן טוב זה להיות מארח טוב. להיות עניו, להבין את סוגי האנשים השונים, בטח כשאתה מכניס את כולם לחדר אוכל קטן ואז יש לך מיני 'מגדל בבל'. עמוס פה מאוד, אבל יש סדר בדברים".

 

מה לא עבד במסעדה שפתחת בסוהו?

"עבדתי על המקום במשך שנה וחצי והייתי ממש מאוהב בו. זה היה חלל יפהפה. פתחנו בסוף מאי 2001 וארבעה חודשים לאחר מכן, עם אסון התאומים, כל האיזור הזה פשוט מת. מכרתי את המקום בצער רב. גם פתחתי עם סיפריאני את המסעדה שלו בדאונטאון, אבל מכרתי לו את חלקי בהמשך. אנחנו עדיין חברים טובים, אבל עסקית לא הסתדרנו. בכל מקרה, אני עשיר ונשמתי עשירה".

 

נו באמת.

"כן, יצרתי לעצמי שם ומוניטין שיכול לעזור לי לעשות הרבה. אני עושה את מה שאני אוהב ועשיר בשל העובדה הזו. שמעת את זה הרבה פעמים, הא?"

 

 

פרשת המעטפות

בלן מייבא את חומרי הגלם שלו מאיטליה. הוא מכונה לעתים, "המסעדן המטורף בעיר" ובעל מסעדה ש"נראה כמו סלקטור במועדון לילה עם טמפרמנט של מתאבק". בעבר, לאחר שנעצר בחשד לתקיפת חברתו לחיים, כונה בלן ב"ניו-יורק פוסט", "בריון רומני”. הוא לא נשאר חייב וקנה מודעה על פני עמוד שלם בו תיאר את צווארו, ככזה שחושל ועוצב על ידי 700 שנה של אופי, אצילות וכבוד.

 

מיני דרמה נוספת נתווספה לשמו של בלן כשזה שלח לעורכי מדורי הרכילות המובילים בעיר מעטפות מלאות במזומנים. רובם החזירו לו את הכסף, אבל ריצ'ארד ג'ונסון, העורך המיתולוגי של "עמוד 6”, דווקא שמר את הכסף ונאלץ להתוודות על כך לאחר מכן. אגב, בנו של ג'ונסון, דיימון, התמחה אצל בלן, שאף רכש ממנו יצירות אמנות ביותר מ-10,000 דולר, לפי פרסומים שונים.

 

"שיווק זה אחד הדברים החשובים ביותר. ללא שיווק קשה מאוד לעשות עסקים, וזה בהנחה שאתה משווק מוצר טוב. כשפתחתי את המקום לא באמת ידעתי מה הם יחסי ציבור והרבה יח"צנים באו אלי וביקשו לעבוד עבורי. וככה יחסי ציבור הפכו למעין תחביב שלי. עשיתי עבודה כל כך טובה, ש'ניו-יורק טיימס' הקדיש לי את מדור הסטייל שלהם וכינה אותי 'מאסטרו ביחסי ציבור'. כן, זה חשוב מאוד".

 

מה לגבי הסיפור עם המתנות והכסף?

"טוב... זה לא קרה כפי שהציגו את זה, אבל למדתי שיעור חשוב. היו טעויות וצריך להבין ולדעת על מי לסמוך. לא האמנתי לטיפשות, בכל מקרה. נו, לומדים בכל יום".

 

יש ימים בהם אתה חושש שההצלחה תיגמר?

"אני חושב על זה בכל יום ואני לא לוקח את העניין כמובן מאליו. אני מנסה לדחוף את עצמי להיות טוב יותר ויותר. אני לא רוצה שאנשים ישתעממו, לכן אני מנסה לחדש. אני לא איזה מטבח ניסיוני אלא נותן לאנשים מה שהם רוצים. זה כמו שילדים הולכים הביתה ואוכלים את מה שאמא שלהם בישלה. הם יכולים לאכול את אותה המנה במשך כמה ימים ברציפות, אבל זה לא ישעמם אותם. זהו קו מנחה חשוב. אני רוצה שהלקוחות יחזרו לפה לפחות פעמיים בשבוע".

 

יש בך אדם שמרגיש שהוא ניצב לבדו כנגד העולם.

"לא לגמרי ככה. יש פעמים שדברים אינם הוגנים, אך הכאב לא חודר פנימה ונתקל בשריון די קשה. ישנם אנשים טובים וישנם אנשים רעים. לי יש לקוחות נאמנים וחברים טובים".

 

אבל אתה מתנהג כאדם רגיש.

"אני באמת רגיש. עשיתי טעויות, אבל אני רגיש כי כולנו נולדים רגישים, מי פחות ומי יותר. יש כאלו שזה מפריע להם ויש כאלו שזה עוזר להם. לי עסקית, זה עוזר. זו עיר קשה ולכן דווקא להיות רגיש עוזר לך מול התחרות. בעיניי רגישות היא תכונה חשובה, ואם כולנו נהיה רגישים אולי העולם יהיה מקום טוב יותר".

 

מה אתה אוכל בבוקר?

"אני מאוד אוהב קורנפלקס, למרות שארוחת בוקר פשוטה מאוד יכולה גם להיות קוויאר. אתה פותח את הצנצנת ושופך החוצה. אבל תן לי דגני בוקר, עם זה גדלתי וכולם בבית אוהבים לאכול את זה. כשיש לי פנאי אני נהנה לעשות סקי או אופני הרים וצילום".

 

יצא לך לשדך בין שני אנשים במסעדה?

"כן, אבל אני לא אוהב לעשות את זה, כי מהרגע שהם התחתנו – ובכלל לא הוזמנתי לחתונה – הם הפסיקו לבוא. בהמשך הם התגרשו, שזה עצוב, אבל לפחות הם חזרו להיות לקוחות שלי".

 

 

בין יהדות לדרקולה

אתה מתפלל ומניח תפילין, אבל גם פתוח בשבת ומגיש אוכל לא כשר. איך זה מסתדר?

"אני מרגיש יהודי בלב. אני מכבד את התנ"ך ואת המסורת שלנו, אבל להיות אדם דתי זה דבר אחד ולהיות יותר דתי זה דבר אחר וקשה יותר. אני משתדל לנווט בין הדברים. אני אדם פשוט ורומנטיקן, באמת, כי רומנטיקה זה לא בהכרח רק אהבה, אלא דרך חיים. אין לי איזה מוטו מסוים שלפיו אני חי, אלא אני פשוט חי את חיי ומריץ את העסק. בסוף כולנו נעלם".

 

אגב, קראתי שאתה מתאר את עצמך כצאצא של 'ולאד המשפד', הרוזן הרומני שהיווה השראה לדמותו של דרקולה.

"ככה גדלתי, עם הסיפור הזה. אני די בטוח שהוא לא היה יהודי, אבל מי יודע?"

 

אז אתה מוצץ את דמם של אנשים?

"לא, אני שותה יין אדום".