רכבת, עבודה, לישון

איך נראים חיי הפועלים האפריקאים בניו-יורק? ככה למשל

"יש שיר בארצי שאומר – המרחק הורג אהבה", פותח מוסא, "חלומותיהם רעל. המציאות היחידה היא שם, בבית".

 

קייט צ’ומלי, היוצרת והמפיקה העצמאית של הסרט התיעודי "המלכודת", הכירה את גיבור הסרט שלה בניו-יורק דרך מכרים משותפים מעולם התיאטרון. "הרבה פעמים שואלים אותי, איך אני מסתדרת עם מקצוע כל כך לא יציב, בלי משכורת או ביטוח בריאות, בלי מושג מאין יגיע הדולר הבא. מה שריתק בדמות הזו הוא שבאנו מאותו התחום, שנינו מסורים לעבודתינו ומוכנים להסתכן עבורה: רק שהוא נאלץ לסכן ולהקריב בקנה מידה אחר לגמרי. המסלול שעשה נראה לי, בזמנו, בלתי יאומן".

 

מוסא סורבגו הגיע לניו-יורק מאגדוגו, בירת בורקינה פאסו. "זו מדינה עניה ויבשה באפריקה", קייט מסבירה, "שלמרות החום, הפסקות חשמל תכופות והעדר צנרת מים, מארחת מאז שנות השמונים את פסטיבל הסרטים הלאומי של אפריקה, ה'פאספאקו', ומתגאה בקהילה קולנועית משגשגת". סורבגו עצמו כיכב בעשרות סדרות טלוויזיה וסרטים מקומיים. זה לא עשה אותו עשיר, אבל באגדוגו הוא סלברטי.

 

בעשור האחרון, המצב באפריקה ובבורקינה פאסו התדרדר בהתמדה. יותר מ- 70% מילדי המדינה לא זוכים להשכלה, ומעל ל-45% מתושביה מובטלים. תעשיית הסרטים מקרטעת בהתאם. ב-2006, עייף מחוסר הוודאות המתמיד, מוסא השקיע את כל הונו וגם מכר את הטוסטוס שלו – אמצעי התחבורה היחיד של המשפחה בת ארבעת הילדים – בעבור ויזת אמן וכרטיס טיסה לניו-יורק. הוא תכנן לשוב למשפחתו אחרי שנה-שנתיים, כשיחסוך מספיק בשביל לבנות להם בית, כדי שלעולם לא יצטרכו לחשוש שוב לשכירות.

 

"בבורקניה פאסו, אמריקה נתפסת כארץ המובטחת, מקום בו כל הדלתות פתוחות", קייט מספרת. "בגיל 40 הגיע לארץ חדשה בלי אנגלית, בלי עבודה או קשרים ובלי כסף לכרטיס חזרה. צעד נמהר כזה לא מתאים לאדם בעל השכלה, שראה עולם, אבל לאמונה שלו באמריקה היה טבע כמעט דתי". מרותקת מהשאפתנות של המסע, החלה קייט לעקוב אחריו עם מצלמה.

 

מהגר-פועל. איך חוזרים הביתה?

 

במשך קרוב לשלוש שנים חלק מוסא חדר אחד בברוקלין עם שני בחורים נוספים, בני ארצו וגילו. הם ישנו יחד על מזרון מתנפח. במזרון היה חור, והיה צריך לנפח אותו מחדש כל לילה. למרות שכמוהו, גם שותפיו לחדר היו מבני המעמד הבינוני-גבוה, בארצם, כולם בעלי תארים אקדמאים, בהיותם שחורים ולא חוקיים נאלצו לקחת את העבודות המייגעות ביותר: 20-12 שעות ביום, 7 ימים בשבוע, משכורת מתחת למינימום. את רוב הכסף שהרוויחו שלחו הביתה. מוסא מצא עבודה כשוטף כלים: מהגרים אפריקאים אחרים היו ניגשים אליו לעיתים, כשהיה מקרצף את הרצפה בחוץ, ומבקשים ממנו חתימות.

 

למרות שתיכננה להתמקד בדמות יחידה, המצלמה של קייט חשפה אוכלוסיה שלמה, בלתי נראית לעין האמריקאית: אלפי דיירי צללים בלי חשבונות בנק, ביטוח בריאות או זכויות. בלי סרטים, מסעדות או בארים: לא היה זמן או כסף לזה. הם העדיפו בכלל לא לקחת ימי חופש. יותר מכל קבוצת לא חוקיים אחרת, יוצאי אפריקה משתדלים שלא להתבלט. הם משתדלים לא להיראות בכלל.

 

"מטרו, בולו, דודו", סיכמו את חייהם. בצרפתית: רכבת, עבודה, לישון.

"מעל הכל התגעגעו למשפחות שלהם", מספרת קייט. "אבל הם חששו שאם יחזרו לאפריקה, לא יצליחו לפרנס אותם. הם פחדו מהכישלון. אמריקה הרי מרוצפת בזהב. בבית יגידו, איך חזרתם בידיים ריקות? גם כרטיס השיבה היה יקר מדי. אחרי שהשקיעו הכל כדי להגיע לארץ המובטחת, מצאו עצמם לכודים בה".

 

ב-2008, בתפנית מפתיעה והרת גורל, תיאטרון אפריקאי הציע למוסא תפקיד באפריקה, ושילם על כרטיס הטיסה. קייט נאלצה לזרום עם שטף האירועים: לא היה זמן להתכונן, ללמוד, לאסוף כספים. בהתרעה של ימים, קנתה כרטיס טיסה לאפריקה והמשיכה אחרי הגיבור שלה ליבשת השחורה. "רק עכשיו הבנתי אותו באמת", היא צוחקת. "פתאום המצב היה הפוך. עכשיו אני הייתי הפזיזה, שקפצה ראש בלי לדעת למה היא נכנסת". ארבעה חודשים קייט ישנה על מזרון בבית הקטן של מוסא, שלא היו בו מים זורמים, מזגן או או מקרר, יחד עם ארבעת ילדיו. אלו היו החודשים הקשים בחייה, מלאים בלבול, חוסר אונים וחרדה, אבל אצור בהם גם הרגע היפה ביותר, הסצינה בה, אחרי שלוש שנות עבודת פרך בגלות, מוסא פורש זרועותיו ושתי בנותיו הקטנות רצות לחבקו.

 

לצפיה בפרומו של הסרט: www.katechumley.com/trap.html