כן בית

במקום לברוח מהבית ולהצטרף לקרקס החליטה חבורה של אמני מופעים להקים קרקס בבית: The House of Yes

גם זו חנוכיה: שמונה יהודיות בביקיני נוצץ מאזנות שמונה נרות בוערים על גופן תוך זלזול גמור בכוח המשיכה: שתיים עם נרות בוערים על ישבנן, שתיים על החזה, שתיים על קצה הבוהן, והאחרונה תעופף, אבל אשכרה תעופף כשהיא משתלשלת הפוכה מהתקרה על חבל משי המלופף סביב ירכיה. שמה של החנוכיה האנושית הזו: The Kike Army. אבל במקום בו יש צבא, יש מלחמה. ומשולי הבמה מגיחות חבורת נשים ברעלות שחורות, שבריות מקרטון וקריאות קרב ערביות עולות מגרונן. ערבים נגד יהודים. ערביות נגד יהודיות. אבל צבא היהודיות לא נכנע. הן נעלמות מאחורי הקלעים וחוזרות בלבוש מינמלי המוסתר על ידי טנקים ומטוסים מקרטון המסתירים את האיזורים האסטרטגים. זיקוקים מושלכים מצד לצד עד שסאנטה קלאוס מרושל עולה לעשות שלום: "This is no way to behave in the Ho-Ho-Holy land", הוא גוער בהן.

 

(צילום: ג'י. בי. ניקולאס)

 

המופע נקרא "כריסמס מסביב לעולם", והוא הועלה על בימת The House of Yes ביום חמישי בלילה במסגרת המסורת המתחדשת של הקרקס הקברטי אותה כבשו להקות ידועות מ"סירק דה סולי" ועד "בלו מאן גרופ".

 

הרעיון של The House of Yes, תיאטרון ובית ספר חלוצי בתחום הקרקס האורבני, נולד ב-2006, כשאנה ספוזניקובה, סטודנטית בת 20 מ-FIT, קיבלה במסיבה כרטיס ביקור מאקרובט על קביים. מתוך סקרנות החלה לקחת שיעורים, ותוך חודשים הופיעה בעצמה כהולכת קביים במסיבות ומועדונים.

 

רבים מאתנו חלמו פעם לברוח ולהצטרף לקרקס, אבל אנה השכילה להקים אחד משלה. ב-2007 נשרה מהאוניברסיטה והחלה לגייס פרפורמרים מכל התחומים דרך האינטרנט. המגוייסים החלו להיפגש ולהתאמן יחד במחסן ששכרו כולם בקווינס, עד שהכישורים של כולם התמזגו. ב-2008, הלופט בו בולעי האש התאמנו בקביעות עלה בלהבות. מסתבר שזה לא בגלל שמישהו מהם לא בלע את כל האש שהיה לו בצלחת. הסיבה לשריפה הייתה טוסטר ישן, שאחרי הטוסט המשיך לשרוף את כל הבית.

 

במקום להתייאש, הם התרחבו. באמצעות מענקים, הלוואות ותחינות להורים עשירים, חברי הקבוצה גייסו מספיק כספים כדי לקנות את המשכן הנוכחי שלהם, מבנה תעשייתי עזוב באיסט וויליאמסבורג, שהתקרה הגבוהה שלו (מעל 10 מטר) אפשרה את הקמת ה-Sky Box, בית הספר היחיד בניו-יורק לתחום הנועז של אקרובטיקה אווירית.

 

קבוצת The House of Yes חוצה גבולות לא רק בצורה כי אם גם בתוכן: עירום, גסויות, בחינת גבולות הטעם הטוב ושבירה שלהם – כל אלה עקרונות מנחים בעבודת הקבוצה. אחת הסצינות במופע הנוכחי, "כריסמס פאגאני" שמה, כללה דמות של ישו עם קרני אייל ופרווה עבה שכיסתה על אבר מין גלוי לראווה. הקטע הסתיים בריקוד מיני פראי של ג'יזוז עם שלוש מכשפות. כשהמוזיקה דעכה, אפשר היה לשמוע צרצרים בקהל. אני דווקא מחאתי כף במרץ: איך הם עושים את זה? איך הופכים פנטזיה פרטית למציאות, לתופעת תרבות, להיסטוריה? מה נותן לכם את האומץ, רציתי לשאול, מה עושה אתכם שונים? מי אתם מאחורי הקרניים, הפרווה, מסיכת האיפור והנצנצים?

 

חיכיתי להזדמנות, אבל כשהמופע נגמר והחדר התרוקן, במקום לעלות לאזרחי וללכת לנוח, הפסנתרן שליווה את ההופעה פרץ בשיר. הרקדניות חזרו לעשות פליקפלקים ברחבי האולם. זאת לא מסיכה, יקירתי, אמר לי הטראנסווסטיט שחזר לרקוד על הבמה בשמלת ערב נוצצת, אלו הפנים שלי.