דור הנרקיסיזם: מי אשם אם לא אכפת לי?

מחקרים פסיכולוגיים עכשווים מצביעים על הקשר שבין הירידה החדה באמפתיה בעשור האחרון לבין העליית במאפייני הנרקיסיזם במשתמשי הרשתות החברתיות. האם נוצר לפנינו דור שרק אכפת לו מהלייק?

קבצן ניגש לחלון מכוניתי ברמזור ופושט יד. אני מפשפש בין קפלי המושב הקדמי, מוצא כמה שקלים ונותן לו אותם. לפעמים אני תורם ולעתים מתעלם, עושה עצמי עסוק בסמארטפון, כשזה פחות מתאים. כך או כך, עינינו לא נפגשות לעולם. לרוב נעדיף לא לראות והניידים הפכו לתירוץ נהדר.

 

אמפתיה, שמגדירה את היכולת לגלות אכפתיות ולחלוק בחוויות רגשיות של אחרים, היא תכונה שמופיעה גם באדם וגם בחיה (עכברים, למשל, מגלים אמפתיה בראותם עכבר אחר סובל ובכך שותפים בסבל שלו רגשית). מחקר חדש, עליו מדווח סיינטיפיק אמריקן, מגלה ששיעור האמפתיה בין בני אדם נמצא בירידה מתמדת ב-30 השנים האחרונות.

 

במחקר שפורסם בכתב העת Personality and Social Psychology Review, התברר כי שיעורי האמפתיה בעשר השנים האחרונות צנחו בחדות. אם זה לא מספיק, על פי מחקר שנערך באוניברסיטת מישיגן, מדווח גם ששיעור הנרקיסיזם שבר שיאים,

 

רמת האמפתיה נמדדת באמצעות שאלון Interpersonal Reactivity Index, שפותח ב-1979 ומולא מאז על ידי 14 אלף סטודנטים. במקביל השתתפו הסטודנטים בניסויים שבחנו את תגובתם לכאב שהוסב לכאורה לאחרים, את רמת הפתיחות החברתית שלהם, ואת תגובתם הרגשית ביחס לאחר. התוצאות היו מטלטלות: קרוב ל-75% מהסטודנטים שנבדקו בימינו נמצאו מתחת ליחס האמפתיה הממוצע של פני 30 שנה.

 

הסבר א’: אנשים בודדים יותר

בניגוד למחקר שלעיל, קיימים גם מחקרים הסותרים ממצאים אלו, שהעלו את האפשרות שאמפתיה היא בכלל תכונה מולדת. קשה לדעת, אם כן, אם אפשר בכלל להאשים גורם כלשהו בירידה באמפתיה. אך יש כמה תיאוריות - בהן הגידול בבידוד החברתי. ב-30 השנים האחרונות אמריקנים נוטים יותר לגור לבד ולהצטרף פחות לקבוצות, חברתיות או פוליטיות. מחקרים מרמזים שהבידוד החברתי הזה עשוי להשפיע על היחס לאחרים. מחקר שנערך באוניברסיטת אייווה מגלה שאנשים מבודדים חברתית מגלים פחות אמפתיה באינטראקציה חברתית. מחקר אחר שנערכת באוניברסיטת קיל בבריטניה קובע שאנשים בודדים נוטים יותר למעול באמון שנותנים בהם אחרים.

 

הסבר ב’: אנשים קוראים פחות 

הסבר חלופי לירידה באמפתיה הוא ירידה בקריאת ספרים. מחקרים הוכיחו שככל שילדים קוראים יותר, כך גדל הסיכוי שיבינו את המצבים הרגשיים של הזולת - ומספר האנשים שקוראים לצורך הנאה פחת ב-50% בעשור האחרון. מחקר נוסף, שנערך באוניברסיטת יורד בטורונטו, קישר בין ממצאי הירידה בקריאה לחוסר האמפתיות לזולת.

 

האם נידונו להפוך לחברה של מתבודדים מרוכזים בעצמם? לאו דווקא. כשם שהאמפתיה הכללית ירדה היא יכולה גם לעלות. שאלת מפתח עשויה להיות תפקיד הרשתות החברתיות בתהליך: האם הן מעצימות נרקיסיזם או להפך - מחברות אותנו מחדש לאנשים שסביבנו.

 

המחקרים בנושא זה זה אינם מעודד במיוחד. החוקר בוב נילנד באוניברסיטת בריגהם גילה שמשתמשים כבדים ברשתות חברתיות מעורבים פחות בקהילה סביבם. ואכן, ניתן לטעון שלרשתות חברתיות ולסמארטפונים שעוזרים לנו להתחבר אליהן יש תפקיד מנתק ומנכר מסביבתנו המיידית.

 

מצד שני, אמצעים טכנולוגיים כאלו מחברים אותנו מחדש לאחרים. בפייסבוק ובטוויטר חזיתי במחוות אנושיות מרגשות של חברים שעודדו אחרים בסבל כמו מחלה קשה או פטירה של בן משפחה קרוב. החוקרת דנה בויד, למשל, סבורה שרשתות חברתיות מעודדות היכרות עם נורמות חברתיות ואינטראקציה עם אחרים.

 

אהבה עצמית או אהבת הזולת 

כל סביבה מעודדת אותנו להתנהגות מסוימת: בספריות אנחנו מנמיכים את קולנו אוטומטית, במגרש כדורגל צועקים. במתכונתן הנוכחית רשתות חברתיות מעודדות אותנו לדבר על עצמנו ולאסוף כמה שיותר חברים, אך לאו דווקא כדי להעמיק קשרים איכותיים, אלא כדי להגדיל את הבמה שלנו ואת כמות החברים והעוקבים, שנשארים זרים ברובם. יש משהו בקלות הבלתי נתפסת של חברות בפייסבוק שמאפשר להעדיפה על פני חברות הדוקה יותר, הכרוכה באינטימיות ובסכנת הדחיה וההיפגעות.

 

האם עדיפים 200 חברים רחוקים בפייסבוק על פני חבר טוב אחד? התשובה לשאלה הזו עדיין נרקמת, אך ברור שרבים מצביעים בעכבר ומעדיפים להקדיש את רוב זמנם לקשרים הרופפים של פייסבוק, מאשר להעביר זמן בילוי איכותי עם חברים קרובים. פשוט אין לנו זמן לחברים יותר.

  

בעבר, לפני שנים לא רבות, זה נחשב מגונה לדבר על עצמך ובשבחך. היום קידום עצמי לא רק נחשב מקובל אלא שקשה להתקדם בלעדיו. היום הנראות הפכה לחזות הכל. מנגד, מעניין שדווקא בדור האינדיבידואליזם וקידום ה"אני" אנחנו טובעים בים של קונפורמיזם ובנאליות. כמו שאמר פעם ההמון פה אחד במערכון נפלא של מונטי פייטון: “כולנו אינדיבידואלים, כולנו מיוחדים” וקול אחד אומר “אני לא”. אם כולם פגיעים, רגישים, מיוסרים, מתאהבים ומתאכזבים, צופים ב”אח הגדול” ומנהלים את מלחמת הקיום באופן דומה - הסכנה היא שכולם יהפכו לנרקיסיסטים משעממים. בכך, הפלטפורמה החברתית למעשה כופה על אנשים “לשווק את עצמם” לזולת גם כשאין להם משהו מעניין לומר כדי להכריז “אני קיים”.

 

נרקיסיזם לעומת רישות 

הסכנה העיקרית בדור ה”אני” היא צמיחה של דור שלם שלא יתמודד עם ביקורת ואכזבה, שתובע לעצמו שבחים גם כאשר הוא לא ראוי להם. זה לא חייב להיות כך. תשומת לב וקידום עצמי הם אמנם חלק ממהותן של רשתות חברתיות, אך יש גם מי שמנצל את המשאב הנפלא הזה כדי ליצירת חברויות חדשות ולהשגת מטרות בחיים: להקים ולטפח עסקים, לשתף ידע עם אחרים ולחיות חיים משמעותיים יותר.

 

קחו למשל את עדכון הסטטוס בפייסבוק: האם הוא משמש כצורך בוער לביטוי עצמי, או שהוא זעקה לתשומת לב ולייקים? האם הפיד שלכם מלא בתמונות עצמיות ועדכונים לגבי מה אתם עושים ואיפה אתם? אם כן, רוב הסיכויים שפספסתם משהו חשוב בדרך. כל הלייקים שבעולם שייתנו לכם זרים בעבור חופן סטטוסים תועים, שעולה מהם כמיהה לתשומת לב, לא יכולים להיות תחליף לאינטראקציות משמעותיות בעלות תוכן אמיתי, בין אם באונליין או באופליין. רשתות חברתיות עוד יכולות להפוך על יוצרו את תהליך הנרקיזיסם, אם רק נשתמש בהן באופן חיובי.

 

איך הייתם משתמשים ברשת החברתית כדי לגרום לאנשים להיות אכפתיים יותר? ספרו לנו בטוקבקים.