מספיקה מורה אחת כדי להפיל ילד

בבתי הספר להוראה מלמדים את המורים להכין מערכי שיעור ולהעביר נכון את החומר הנלמד, אבל האם מישהו בודק אם למורה יש מסוגלות רגשית לעבוד עם ילדים? סיגל קפלן מביאה את סיפורו של ילד אחד שעמד כל בוקר בשער בית הספר ובכה: "אני נחנק. אני רוצה למות"

"את יודעת מה הבעיה הגדולה של מערכת החינוך?" עצר הדוקטור לפסיכולוגיה את הראיון לפתע.

"מה?" שאלתי בטון השמור במיוחד לאנשים שמתחילים משפטים ב"את יודעת מה הבעיה..."

"שבבתי הספר להוראה לא בוחנים מסוגלות רגשית של סטודנטים לעבוד עם ילדים", הוא אמר. "שזה הדבר הכי בסיסי בעבודה מול ילדים".

 

אי אפשר היה לנסח את זה טוב יותר. כל כך צודק וכל כך פשוט עד שזה מכעיס. רבי קרליבך אמר פעם: "כל מה שילד צריך הוא אדם אחד שיאמין בו". במיוחד כשמדובר בשנים כל רכות בהן הוא עסוק בלספוג מהסביבה את כל מה שיסייע לו להרכיב את פאזל הדימוי העצמי שלו.

 

"אני נחנק, אני הולך למות"

וזה הסיפור שקדם לראיון. י' היה תלמיד בכיתה ב' כשסירב לחזור לבית הספר מיד עם תום חופשת הסוכות. ביום הראשון חשבו הוריו שזה הקושי במעבר מהחופש לשיגרה, אבל הילד התמיד בסירובו העיקש גם ביום השני וביום השלישי... מדי יום ליוו אותו הוריו עד לפתח בית הספר והוא, ילד צנום, אחז בהם בשארית כוחותיו וצרח "אני לא רוצה. אני נחנק. אני הולך למות!"

 

חשה היועצת, חשו מורות והרגיעו את האם הנסערת. הסבירו לה שהילד בידיים טובות ואסור להיכנע, שכן כניעה אחת כזו תטמיע דפוס והילד ידע שאם יתמיד בצעקות, אמא תוותר. וכך מדי יום נעטף הילד על ידי מורה כזו או אחרת ונלקח לכיתה כשצעקותיו ממשיכות להדהד באוזני אמו שעמדה וכבשה דמעותיה עד שנעלם מעיניה.

 

בשעת ההפסקה הוא התקשר וניסה לשכנע את אמא שתבוא לקחת אותו, אבל אמא לקחה שאיפה גדולה של אוויר לריאות ובדמעות שהקטן לא ראה וקול חנוק שיכנעה אותו להישאר. "מה קורה לו?" ניסו הוריו לברר. "בשנה שעברה הכול היה בסדר".

 

ואז לאט לאט החלו עוד מספר הורים לדווח על כך שילדיהם לא רגועים, בוכים, חסרי שקט. לא רוצים לבוא לבית ספר. הסימפטומים היו דומים וגילויי החרדה היו בעיקר מתעוררים אל מול דמות אחת - המחנכת. משפטים חוזרים ונשנים כמו "היא תכעס עלי", "היא תשאיר אותי בהפסקה" ועוד כהנה וכהנה. המחנכת, מתברר, החלה ללמד את אותה הכיתה בשנה ב', מאחר והקודמת העתיקה את מקום מגוריה לאזור אחר. מהר מאוד הילדים עברו מהנחיתה הרכה של כיתה א' למצב של כיסי אוויר עצבניים ומטלטלים.

 

ללא שום רגישות או התחשבות באיבחונים כאלה ואחרים, העצימה המורה את הילדים החזקים בכיתה, בעיקר בנות, והילדים ה'חלשים' יותר נדרשו להדביק את הקצב. איקסים אדומים ועצבניים הוענקו לעבודותיהם, צעקות רמות 'אתה עצלן!' ואיומים בסגנון 'אם לא גמרת את העבודה, תישאר בהפסקה!'. בתוך תחושת התובענות שהתפשטה בכיתה היא נהגה גם לפנות לילדים מיוזמתה ולדרוש תשובות על החומרים הנילמדים. גם לאלו עם בעיות שפתיות מאובחנות.

 

"ילד עם בעיה של שיום ושליפת מילים, שנדרש לענות ככה, מבלי שהצביע בעצמו, זה מצע לגמגום", הסבירה מאוחר יותר אשת מקצוע. מהר מאוד הבינו הורים שילדיהם במצוקה ובנסיון להפסיק את הסיוט, ביקשו להעביר את ילדיהם כיתה. אבל כמה ילדים יוכלו כבר להעביר?

 

רק רוצה לעבור כיתה

המורה נקראה לשיחה בהנהלה. פסיכולוגית בית הספר נקראה לתצפת, יועצת בית הספר ניסתה במידת האפשר לדלל לילדים מסויימים את מכסת השיעורים עם אותה המורה, אבל כלום לא עזר. הילדים, מבחינתם, ישנו עם האויב. מדי יום אמא דומעת אחרת יצאה מבית הספר.

 

"אנחנו לא רוצים להעביר כיתה, כדי לא ליצור תקדים", הסבירה המנהלת בחדרי חדרים. אמא אחת התייאשה והעבירה את בתה בית ספר. הוריו של י' הגיעו לשיחות ישבו ודיברו - פעם עם המורה ופעם עם המנהלת ופעם עם היועצת ופעם עם פסיכולוגית בית הספר ופעם עם כולם יחד, כולל אנשי מקצוע פרטיים משלהם. המורה לא הגיעה כי הפגישה נפלה על היום החופשי שלה. ובמשך כל הזמן הזה י' צורח. 'רוצה למות' על פי ניסוחו. מחוץ לכותלי בית הספר לא נפרד מהוריו לרגע.

 

בצר להם פנו לעזרתה של פסיכולוגית פרטית. זו שאלה את י' שאלה אחת פשוטה: "מה יעזור לך כדי לרצות ללכת לבית הספר?"

"לעבור כיתה", הוא ענה לה מבלי להסס. חמושים בחוות הדעת המקצועית הגיעו הוריו של י' לחדר המנהלת ובשיחה נוקבת יצרו תקדים. י' עבר לכיתה המקבילה ובאותו יום ממש, פסק הבכי.

 

ייסורי המצפון שלו על כך שהוא "זונח" את מורתו הקודמת לא נתנו לו מנוח והוא ביקש מאמו שתקנה לה מתנת פרידה, אותה הוא העניק לה ביום המעבר. עברו מספר ימים, הרוחות בבית שקטו והיה אפשר לראות ניצני שגרה ברוכה. אז התעניינה אמו אם הוא מקפיד לברך את המורה לשלום כשהוא רואה אותה בבית הספר. "כן" אמר י'. "אני אומר לה, אבל היא לא רואה אותי".

 

בסוף השנה אותה מחנכת לא המשיכה ללמד בבית הספר. היא עברה לבית ספר אחר. ללמד או לטלטל ילדים אחרים בכיתות א'-ב'. ככה זה כשחיים בארץ קטנה עם שפם, בה כולם מכירים את כולם וכולם חברים בפייסבוק. וכשנוגעים להורים בנקודת התורפה שלהם - הילדים הם מש"תפים ובשעה שכולם עסוקים מחד בלמצוא את 'המורה של המדינה', ממשיכים מאידך לעצום עיניים למול אלו שראוי להוקיע מהמערכת.

 

אולי ככה זה כשאין מספיק קופצים על המקצוע. השאלה היא עם אילו המלצות הצטיידה אותה המורה כשעברה בית ספר? האם אין שיקוף על תפקוד מורה בתוך המערכת או גרוע מכך, יש שיקוף ומתעלמים ממנו?

 

כל כך אלמנטרי וכואב... לבחון כשירות רגשית לעבוד עם ילדים. בינתיים י', שלוש שנים אחרי, ממשיך לעבד, כמו חבריו, את אותה חוויה מטלטלת. כי ככה זה, מספיק אדם אחד בשביל להעצים ומספיק אדם אחד בשביל להפיל.