"אזהרות ואיומים פורסמו בעיתונים יום לפני הסילבסטר, וצוות השגרירות נערך מראש והסתגר בבתים. המבוי הסתום הפוליטי בחוף השנהב כבר גבה קורבנות בנפש, ולא אחת שמענו חילופי אש בשכונות מרוחקות. הפעם, בשונה משאר הפעמים, חילופי האש התנהלו מאות מטרים ספורים ממרפסת ביתי. בעוד אני רץ פנימה לכבות את האורות, שמא יתפתה אחד היורים לסחוט איזה צרור לכיווני, אני שואל את עצמי: על איזה קוקטילים ונשפים הם דיברו כשניסו לתאר את חיי?".
אלעד רצון (36), צוער במשרד החוץ המשרת כיום באבידג'אן, בירתה הכלכלית של חוף השנהב, החליט להצטרף לשירות החוץ הישראלי לאחר שחווה מקרוב את פעילותיו. "המפגש הראשון שלי עם הדיפלומטיה הישראלית היה לפני 11 שנים. כמו צעירים ישראלים רבים אחרים, רציתי להגשים חלום ולטייל ביבשת אפריקה. את הטיול הגדול שלי התחלתי במרוקו, ועשיתי דרכי דרומה לאורך החוף האטלנטי ללא בעיות מיוחדות. המציאות השתנתה עם כניסתי לגמביה", סיפר רצון.
האזינו לקולות הירי מחוץ לביתו של הדיפלומט הישראלי
"מייד עם הציגי את דרכוני הישראלי במשטרת הגבולות סומנתי כאיום על המשטר, והובלתי כעציר למטה המשטרה החשאית בבנג'ול הבירה. ידעתי אך מעט על העובדה שבאותם ימים המנהיג היחיד בעולם שתמך בגמביה היה קדאפי הלובי שאף טרח לאמן את חיילי המשטר הצבאי, ועל הדרך הרעיל את דעתם בכל הקשור לישראל. עם מעצרי ניתנה לי שיחת טלפון אחת. כמו ישראלים רבים שנקלעים למצבי מצוקה בעולם, התקשרתי לשגרירות ישראל הקרובה ביותר בסנגל ומסרתי את מיקומי וההאשמות נגדי".
לאחר ארבעה ימי מעצר, הופתע הצעיר למראה אדם מכובד שהגיע למתקני המשטרה החשאית ודרש את שחרורו, בשם נשיא המדינה. "בעוד המקומיים ניסו לברר את פשר הדבר, נכנס האדם לתאי ומסר לי כי הוא שליחו של שגריר ישראל בסנגל, מר דורון גרוסמן ז"ל, ותפקידו לדאוג לשחרורי המהיר ולהעברתי חזרה לסנגל. עד היום לא ברור לי מה היה מעמדו של אותו אדם אבל עוד באותו היום הועברתי לבית מלון סמוך ובתוך יומיים הייתי חופשי חזרה בצד הסנגלי של הגבול", נזכר הדיפלומט.
עם חזרתו לסנגל ביקש הצעיר להודות באופן אישי לגרוסמן ז"ל, אשר הגדיל והציע לו להישאר ולעבוד בשגרירות לתקופה קצרה. בהמשך מסעו, נזדמנה לו הצעה נוספת לעבוד בשגרירות ישראל, הפעם בבייג'ינג, שם נשאר כשנה. הייתה זו תקופה רגישה ביחסי ישראל-סין, בעקבות ביטול עסקת מכירת מטוסי הפלקון. "הייתה לי הזכות לראות מקרוב את העבודה המורכבת, המסובכת והעדינה של השגריר לסילוק המטענים השליליים שנוצרו בקרב ההנהגה הסינית", סיפר אלעד.
רצון ביקש לאסוף את מירב הכלים האקדמיים והמקצועיים הרלוונטיים לייצוג נאמן של ישראל בעולם. הוא עבר לקנדה ללימודי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים, אותו מימן מחסכונותיו, ממלגות, ומתמיכת ההורים והמשפחה. הוא סיים את התואר בהצטיינות, ועבר לוושינגטון להתמחות במכון מחקר פוליטי. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה חזר לארץ, ובזמן שהמתין לפתיחת קורס צוערים מצא עבודה כסמנכ"ל של חברה ישראלית מצליחה.
"בינואר 2008 נתפרסמה בעיתון ההודעה המיוחלת לפתיחת הקורס, וחודש אחרי הגשת המועמדות קיבלתי מכתב בדואר עם זימון לסבב המבחנים הראשון. אחרי 9 חודשים ו-4 סבבי מבחנים נוספים, נתבשרתי בשיחת טלפון כי מועמדותי אושרה, ושעליי להגיע ליום עיון במטה משרד החוץ בירושלים. מצאתי עצמי באולם הכנסים במשרד החוץ יחד עם מועמדים אחרים ובני/בנות משפחותיהם מול פאנל דוברים מהמשרד, והמסר היה חד וברור: השכר במשרד החוץ נמוך מהממוצע במשק!".
הפטריוטיות של הדיפלומט הכריעה בסוגיה. "הבנתי שממש כמוני, גם חברי הפאנל המכובדים עמדו בפני אותה הדילמה בעצמם. חשבתי לעצמי: אם כולם ישאלו 'מה יוצא לי מזה', מה יהיה גורלו של שירות החוץ הישראלי? בעצה אחת עם בת זוגי החלטתי להישאר, בתקווה שלא ירחק היום והעוול יתוקן. עם סיומו של קורס הצוערים הוצע לי לחזור ליבשת בה התחיל מסעי בעולם. קיבלתי את המינוי של מס' 2 בשגרירות ישראל בחוף השנהב".
"המעבר לאפריקה לא היה קל", סיפר אלעד. "לקח לנו 5 חודשים למצוא דירה שתאפשר חיים נורמליים. לא דירת פאר, הרי התקציב ממילא אינו מאפשר זאת, אלא משהו שלפחות יאפשר להשאיר את הג'ונגל בחוץ. הדירה המיוחלת נמצאה, אבל עבודה לא. בת הזוג שלי, שהיא וטרינרית במקצועה, שילמה מחיר מקצועי יקר. ביבשת שבה ידם של בני אדם אינה משגת טיפול רפואי, קשה לדבר על חיות", סיפר. משבר הקריירה של בת הזוג איים על המשך הקשר של השניים.
עם זאת, תחושת השליחות של הדיפלומט הצעיר עזרה להתמודד עם הקשיים האישיים. "בחוף השנהב מצוי פוטנציאל כלכלי עצום עבור המשק הישראלי. עת הגעתי למדינה, שקדתי רבות על קיום משלחת כלכלית של מיטב חברות הטלקום בישראל. העיתונות המקומית הופצצה בכתבות יזומות על סגולותיה של הטכנולוגיה הישראלית, וחברי המשלחת זכו לפופולריות גדולה בקרב קהילת העסקים המקומית. נחתמו מספר עסקאות בהיקפים של מיליוני דולרים, וקשה לתאר במילים את תחושת הסיפוק ביודעך כי פעילותך תורמת באופן ישיר לחוסנן הכלכלי של חברות בארץ".

הרג יום יומי ברחובות (צילום: AP)
"הפעילות הכלכלית של השגרירות הגיעה לעצירה כמעט מוחלטת, אך מצד שני הדאגה עברה לאבטחת שלומם של קהילת הישראלים הקטנה שנותרה. פעילותם העסקית תורמת באופן ישיר לחוסנה הכלכלי של המדינה, והאינטרסים שלהם הם האינטרסים של כולנו", הסביר. מאז הבחירות לא נפגש אלעד עם בת זוגו.
"אם השקט היחסי יישמר, אולי אצליח לפגוש אותה בגאנה השכנה בעוד שבוע למספר ימים, שם בטוח והנסיעה היא קצרה, כך שאוכל לחזור באופן מיידי אם המצב ידרוש זאת".
כחלק מהמאבק של עובדי משרד החוץ לשיפור תנאי שירותם, מצפה רצון מהמדינה ליחס הולם כלפי אלו שמקריבים רבות למענה. "אני דיפלומט ישראלי המשרת במדינה בלתי יציבה. אני חי בנפרד מבת הזוג שלי מפאת הסכנה לחייה. חיי אינם נוחים בלשון המעטה וכמו רבים מעובדי משרד החוץ, אני עושה כן מתוך בחירה, לא בגלל הזוהר ולבטח לא בגלל המשכורת. אני רואה את תפקידי כשליחות וכולי תקווה שלא ירחק היום ומדינת ישראל תוקיר לאלו המוכנים להקריב כל כך הרבה למענה".
Read this article in English