לפני כשנה סגרנו את הספרים, הגפנו את הדלת ויצאנו לדרך. נכנסנו למכונית ונסענו דרומה, מזרחה וצפונה, והתדפקנו על דלתות משוררים אהובים. ישבנו בחדרי עבודה, בחצר, בסטודיו, בסלון, בכל מקום שארחו אותנו, שוחחנו, הדלקנו את מכשיר ההקלטה והקשבנו.
כל הזמן מדברים על שירה חדשה ועל הדור הצעיר וזה קצת משונה, כי שירה לעולם לא מזדקנת או מתיישנת; לשיר אין גיל, כלומר, תאריך תפוגה.
שירו של חיים גורי, "ירושה", חדש וצעיר היום ממש כפי שהיה כשפורסם בשנת תשכ"א; "קורנליה" ליונה וולך רענן ורלוונטי יותר מכותרת העיתון של הבוקר. בכל בוקר. ובכל זאת, אולי מהמקום הזה בחרנו להקליט משוררים בשלים, כאלה ששיריהם מלווים את פס הקול הפואטי שלנו שנים ארוכות ורצינו להטות אוזן, לשמוע אותם בקולותיהם ולהשמיע אותם ברשות הרבים לכל מי שקשוב לשירה, לכל אחד.
בחרנו שלא לכנס את המשוררים באולפן הקלטות מדופלם ליום מרוכז של הקראות ועריכות. במכוון ביקשנו להגיע הכי קרוב שניתן לשיר עצמו, אולי אף למקום בו נכתב לראשונה. לא רצינו להציב שום חוצץ בין הטקסט למשוררים מלבד מכשיר הקלטה קטנטן (ולא מאוד משוכלל), ומיקרופון שלא תמיד שיתף פעולה. לא ידענו מה נשמע. בדיעבד, ממרחק חודשים ספורים, אני יכולה להגיד שנפלה בחלקנו ההזדמנות הנדירה להתלוות למשורר במסע אליו יוצאים בדרך כלל לבד, מול דף נייר בוהק - אולי בדומה למסע לארץ הכתיבה. כמו בשיר, "מה שחושבים שירה" שכתב טוביה ריבנר:
"מַה שֶּׁחוֹשְׁבִים שִׁירָה
זֶה לֹא מַה שֶּׁשִּׁירָה
זֶה מַה שֶּׁחוֹשְׁבִים שִׁירָה.
שִׁירָה לֹא מַה שֶּׁחוֹשְׁבִים
מַחֲשָׁבָה לֹא שִׁירָה
מַה שֶּׁחוֹשְׁבִים לֹא חוֹשְׁבִים
שִׁירָה".
אֵין אֵלֶּה הַשָּׁנִים אֲשֶׁר עוֹבְרוֹת בַּדָּם
וּמַחֲלִיקוֹת אֶל הָאֲוִיר וְאֶל סְתָרָיו
מִבְּלִי לָגַעַת בַּפָּנִים
הַשּׁוֹאֲלוֹת
תְּחִנָּה,
מִבְּלִי לִשְׁהוֹת אֵצֶל הַכֹּתֶל הַחוֹבֵק אֶת דַּיָּרָיו
אֵין אֵלֶּה הַשָּׁנִים שֶׁמַּכְאִיבוֹת עַד הַבָּשָׂר,
רַק הַשְּׂפָתַיִם הֵן הַמְמַלְמְלוֹת
זְמַן, זְמַן,
עָבָר...
זֶה הַנּוֹף הַחוֹרֵשׁ בְּמִצְחֵנוּ.
מַחֲלִיף צוּרָתָם שֶׁל רְחוֹב וְשֶׁל נִיר,
זֶה הָאוֹר הַנּוֹטֶה, שֶׁמַּכְחִיל אֶת עוֹרֵנוּ,
שֶׁמַּבְהִיל אֶת לִבֵּנוּ לִגְוֹעַ צָעִיר...
אתר."זה האור הנוטה שמכחיל על עורינו"
וְנָשִׁים דְּאוּגוֹת וְדַקּוֹת, מַחֲלִיקוֹת מִצְחֵיהֶן עַל אַדְנֵי מַעֲקוֹת,
לְמַעַן יִרְאוּ הַחוֹזְרִים אֵיךְ הַזְּמַן
צְעִירוֹת רִחֲמָן וְרַכּוֹת,
אֵיךְ הַזְּמַן, אֵיךְ הַזְּמַן,
לֹא הִכְהָה אֶת יָפְיָן
אֱלֹהִים אַדִּירִים, רְחוֹקִים,
אֵיךְ
הַזְּמַן...
(מתוך "עיר הירח", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979).
הקשיבו לתרצה אתר מקריאה את השיר:
אַ טונקל פיאָלעטע פלוים
די לעצטע אויפן בוים,
דין היַיטלדיק און צאַרט ווי אַ שוואַרצאַפּל
וואָס האָט ביַי נאַכט אין טוי געלאָשן
ליבע, זעונג, צאַפּל,

סוצקבר. "זו השירה, גע, גע בה" (צילום: רן ארדה)
און מיטן מאָרגן-שטערן איז דער טוי
געוואָרן גרינגער –
דאָס איז פּאָעזיע. ריר זי אָן אַזוי
מען זאָל ניט זען קיין סימן פון די פינגער.
הקשיבו לאברהם סוצקבר מקריא את השיר:
אַחְרוֹן עַל אִילָנוֹ,
דַּק-עוֹר וְחַם כְּמוֹ בָּבַת-הָעַיִן,
אֲשֶׁר בַּלֵּיל בַּטַּל כִּבָּה
אֶת הֶחָזוֹן,
אֶת הַפִּרְפּוּר,
אֶת אַהֲבַת-הַשְּׁנַיִם,
וְעִם כּוֹכַב-הַשַּׁחַר - רַךְ
וְקַל הָיָה
הַטַּל עַל הָרַקּוֹת -
זוֹ הַשִּׁירָה. גַּע, גַּע בָּהּ כָּךְ
שֶׁלֹּא יִרְאוּ סִימָן שֶׁל אֶצְבָּעוֹת.
(מיידיש: בנימין הרשב. מתוך "כינוס דומיות", הוצאת עם עובד וכרמל, ירושלים 2005).
לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ, לֹא אֲנִי -
אֶל בּוֹאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ.
צְרוֹר קוֹרוֹת נְדוּדַי הַיְשָׁנִים
לָךְ הֵבֵאתִי בִּמְקוֹם טַבַּעַת.
"לא אני הוא האיש, לא אני". אלכנסדר פן
אַל תַּטִּילִי מֶבָּט, כַּחַכָּה, -
אֶת עָצְבִּי מֵעֵינַי לֹא יִמְשֶׁה הוּא.
כִּי לֹא לִי אַתְּ לֵילוֹת מְחַכָּה,
לֹא אֵלַי בְּדִידוּתֵךְ נִמְשֶׁכֶת.
לֹא כּוֹכָב בְּיָדִי, לֹא חֲלוֹם -
יְתוֹמָה מִשְּׁנֵיהֶם וְרֵיקָה הִיא.
לוּ קִרְבִי נָא וּרְאִי בַּחַלּוֹן
עַל מִצְחִי הֶעָיֵף אוֹת קַיִן.
מָה אִכְפַּת לָךְ אֲנִי אוֹ הוּא,
אוֹ אַחֵר יִתְנַבֵּא עֲלֵי סַעַר,
וּבַלֵּיל, תּוֹךְ לִחוּשׁ וְהִרְהוּר,
תֵּרָקֵם לָהּ בְּדָיַת הַסַּהַר.
וְעִם אוֹר, עֵת הַשַּׁחַר יַקִּישׁ
בְּקַרְנֵי אַרְגָּמָן עַל הַדֶּלֶת, -
הוּא אֵלַיִךְ יָשׁוּב לְהַגִּישׁ
לָךְ שִׁירָה מַשְׁכִּימָה עַל אַיֶּלֶת.
מִכֻּלָּם מְנַת-חֶלְקֵךְ תְּאַלְּמִי -
בּוֹ הָעֹז, בּוֹ הַצְּחוֹק, בּוֹ הַכֹּחַ.
וּבְמוֹתֵךְ לֹא יֵדְעוּ לְמִי
אַתְּ הִקְדַּשְׁתְּ אֶת לִבֵּךְ הַמָּנוֹחַ.
אַל תִּבְכִּי, תַּעֲבֹרְנָה שָׁנִים
וְאַחֵר לָךְ יָבִיא טַבַּעַת.
וַאֲנִי -
לֹא אֲנִי, לֹא אֲנִי
הוּא הָאִישׁ אֶל בּוֹאוֹ מְצַפָּה אַתְּ.
(נכתב ב- 1929. מתוך "בלי גג", אלכסנדר פן - השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005).
הקשיבו לאלכסנדר פן מקריא את השיר:
מֵעֵבֶר לְקַו הַמַּשְׁוֶה עוֹמֵד שֻׁלְחָן.
כְּשֶׁאַתָּה נִכְנָס בַּדֶּלֶת נָעוֹת מֵעָלָיו
נְיוּ-יוֹרְק, פָּרִיז, לוֹנְדוֹן. אֲבָל הַנֶּפֶשׁ הִיא אַפְרִיקָה.
לְפִי הַקַּעֲקוּעַ שֶׁחוֹרֵט הַזְּמַן בַּגּוּפִים תּוּכַל לְנַחֵשׁ.

זרחי. "עכשיו נותרנו הפראיים לבד" (צילום: אבי חי)
פַּעַם הָיְתָה פֹּה עוֹנָה אַחֶרֶת,
הַקּוֹלוֹנְיָאלִיזְם הִצִּיל אוֹתָנוּ.
אָז לֹא יָכֹלְתִּי לַחְשֹׁב עַל חַיַּי בִּלְתִּי אִם בִּשְׁנַיִם,
כְּשֶׁהַשֵּׁנִי תָּמִיד גּוֹזֵל אוֹתָם מִמֶּנִּי.
עַכְשָׁו נוֹתַרְנוּ הַפְּרָאִים לְבַד.
אָדָם, חַוָּה, כָּל כָּךְ רָחַקְתִּי מִכֶּם.
כָּל צַד אַתֶּם נִמְצָאִים מִמֶּנִּי בַּצַּד הַשֵּׁנִי,
וַאֲנִי מְנַתֶּרֶת אַחֲרֵיכֶם מֵעֵבֶר לְעֵבֶר
עִם תִּינוֹק הַזְּמַן הַחִוֵּר, הַמִּתְקַצֵּר בִּזְרוֹעוֹתַי.
(מתוך "הנפש היא אפריקה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005).
הקשיבו לנורית זרחי מקריאה את השיר:
לִי יֵשׁ יָדִיד, וּשְׁמוֹ טִנְטָן,
וְהוּא קָטָן, קָטֹן-קָטָן,
וְהוּא קָטָן מְאֹד, מְאֹד,
וְהוּא שֶׁלִּי, וְהוּא - בְּסוֹד.
אַךְ הוּא יָשֵׁן בְּמִטָּתִי,
וְהוּא אוֹכֵל מִצַּלַּחְתִּי,
וְהוּא תָּמִיד, תָּמִיד אִתִּי -
יְדִידִי
טִנְטָן.
וְאִישׁ עוֹד לֹא רָאָה אוֹתוֹ,
וְאִישׁ עוֹד לֹא שָׁמַע אוֹתוֹ -
לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא,
לֹא סַבְתָּא וְלֹא סַבָּא.
וּכְשֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב לִישֹׁן
הוּא מְסַפֵּר לִי עַל שִׁמְשׁוֹן.
שִׁמְשׁוֹן הָיָה גָּדוֹל, עֲנָק,
שִׁמְשׁוֹן הָיָה גִּבּוֹר חָזָק.
וְגַם טִנְטָן שֶׁלִּי גִּבּוֹר -
אֵינוֹ פּוֹחֵד לִישֹׁן בְּלִי אוֹר,
אֵינוֹ פּוֹחֵד מִשּׁוּם דָּבָר, -
אֵינוֹ פּוֹחֵד מִפְּנֵי עַכְבָּר!...
אַךְ יֵשׁ וְרַע הוּא, רַע - אֵין גְּבוּל!
מוֹשֵׁךְ זְנָבוֹ שֶׁל הֶחָתוּל,
וְהַבֵּיצָה אֵינוֹ אוֹכֵל,
וְרַק צוֹעֵק וּמִשְׁתּוֹלֵל!
וְאָז הַכֹּל רוֹגְזִים עָלַי,
וְאָז הַכֹּל קוֹבְלִים עָלַי,
אוֹי, דָּנִי-דָנִי-דָן!
וְאֵין יוֹדְעִים כִּי זֶה טִנְטָן -
יְדִידִי טִנְטָן.
כִּי אִישׁ עוֹד לֹא רָאָה אוֹתוֹ
וְאִישׁ עוֹד לֹא שָׁמַע אוֹתוֹ -
לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא,
לֹא סַבְתָּא וְלֹא סַבָּא.
וְהוּא שֶׁלִּי, וְהוּא - בְּסוֹד.
וְהוּא כֻּלּוֹ קָטֹן מְאֹד,
וְהוּא נֶחְבָּא בְּכַף יָדִי -
יְדִידִי
טִנְטָן.
(מתוך "שיר הגדי", הוצאת דביר).
הקשיבו למרים ילן-שטקליס מקריאה את השיר:
אַתְּ אוֹסֶפֶת אוֹתִי, זָהוּב כִּמְעַט עָזוּב,
וּמְשַׁפְשֶׁפֶת אוֹתִי בֵּין אֲגוּדָל וְאֶצְבַּע:
אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת חָדָשׁ, אֲפִלּוּ קְצָת לְהַבְרִיק.
אַתְּ בּוֹחֶנֶת אֶת עֶרְכִּי הַנָּקוּב,
מִתְבּוֹנֶנֶת בַּפַּרְצוּף שֶׁנִּטְבַּע בִּי:
אֲנִי מִתְגַּדֵּל, כִּמְעַט קֵיסָר שֶׁל מַמָּשׁ.
לֹא דַּי. אַתְּ מַרְכִּינָה אֵלַי אֹזֶן דּוֹאֶגֶת,
מַקִּישָׁה, מַקְשִׁיבָה לִי: אֲנִי מַשְׁמִיעַ לָךְ
אֶת צִלְצוּלִי הַזַּךְ בְּיוֹתֵר, כִּמְעַט לְלֹא סִיג.
לִבְסוֹף, כְּחַלְּפָנִית לְמוּדַת נִסָּיוֹן,
אַתְּ נוֹשֶׁכֶת אוֹתִי: אוּלַי יִתְעַקֵּם
הַזָּהוּב הַמְזֻיָּף הַזֶּה.
אֲנִי קָשֶׁה, עוֹמֵד בַּנִּסָּיוֹן: אָמְנָם לֹא זָהָב,
אֲבָל נֶתֶךְ הָגוּן. עַכְשָׁו תּוּכְלִי
בְּלֵב בּוֹטֵחַ לְבַזְבֵּז אוֹתִי.
(מתוך הקובץ "מוח", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975).
הקשיבו לדן פגיס מקריא את השיר:
הוֹפִיעַ וְאָמַר לְקוֹרְנֶלְיָה
שֶׁזֶּה הַזְּמַן וְקוֹרְנֶלְיָה
שֶׁחַסְרַת יָזְמָה וּמֻכְרָחָה
קוֹרְנֶלְיָה וְהַשֵּׁד הָלְכוּ
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה לִקְטֹף סִרְפָּדִים
הַשֵּׁד הִתְעַיֵּף וּפָרַשׁ
לְקוֹרְנֶלְיָה פְּרִיחַת סִרְפָּדִים וְקָטְפָה
אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב מַמָּשׁ
שֶׁקּוֹרְנֶלְיָה שֵׁדָה אֲדֻמָּה
בַּבֹּקֶר הָאֲנָשִׁים עָשׂוּ לָהּ
כִּי הֵם חָשְׁבוּ שֶׁקּוֹרְנֶלְיָה שֵׁדָה אֲדֻמָּה
וְקוֹרְנֶלְיָה לֹא יָדְעָה
תָּמִיד הִיא חָשְׁבָה שֶׁעוֹשִׂים לָהּ
כִּי הִיא קוֹרְנֶלְיָה.
וולך. "קורנליה והשד הלכו" (צילום: שלום בר טל)
(מתוך "תת הכרה נפתחת כמו מניפה", הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, 1992).
הקשיבו ליונה וולך מקריאה את השיר:
השירים בכתבה לקוחים מתוך הקובץ "קולות שירה: 25 משוררים 82 שירים" בהוצאת עם עובד. הפקה: מאיה קופרמן. עריכה: ליאת קפלן.