לא נאיביות

בצירוף מקרים משמח, מוציאות יעל לוי ואַסתָּר שמיר שירים חדשים, מתוך אלבומים שבדרך. עולם המוזיקה התובעני אולי הרתיע אותן בעבר, אבל בתקופה בה אלברשטיין ורביץ בשיא הפריחה, נראה ש-50 זה רק אמצע הדרך

יש זמרים שמוציאים אלבומים באופן סדיר ורצוף. לא רק בגלל חדוות היצירה. חלק מהם פשוט מבועתים מהאפשרות שישכחו אותם. וישנם כאלה שלא הוציאו אלבומים זמן רב, וגם לא מופיעים על במות, ובכל זאת הם זכורים. לטובה. בעצם, ככל שמתארכת שתיקתם, כך גוברים הגעגועים אליהם. אבל לפחות שתיים כאלה, מוערכות ואהובות, חוצות כרגע את מחסום האלם המתמשך.

 

• הצטרפו לדף של ynet בפייסבוק

 

בסמיכות עניינים משמחת, אַסתָּר שמיר ויעל לוי הוציאו בימים אלה סינגלים חדשים, לקראת אלבומים חדשים, אחרי שנות שתיקה. במקרה או שלא במקרה, למרות האינדיבידואליות שלהן והשוני זו מזו, יש ביניהן גם דמיון מפתיע - באיכות השירים שלהן, בצלילות שירתן, בחפיפה בין תקופות שיא הקריירה האמנותית ובאופן האמביוולנטי שבו היא מתנהלת - או לא.

 

יום בא ויום הולך 

כמו ב"בלדה לנאיבית" (מילים יהונתן גפן, לחן יצחק קלפטר) התדמית של שמיר ושל לוי אפופה בתום, והן מוּכּרות כנשים צנועות שלאורך השנים לא דבק בהן רבב צהוב מרכילות. בניגוד לקולגות שלהן, שחייהם האישיים פרוסים בפני הציבור, לוי ושמיר משתדלות להימנע מחשיפה תקשורתית. על שמיר ידוע כי פיתחה שיטה לריפוי באמצעות הקול, והיא מטפלת באמצעותה באנשים. על לוי לא ידוע כמעט דבר.

לוי. הכל תלוי בהן (צילום: שרון דרעי) 

 

יעל לוי חקוקה בתודעה הציבורית בדמות העלמה הביישנית והטהורה, עם הקול הגבוה והענוג (דמיינו את נעימת "תמונה" - ה"דבה-דבה-דם" של יצחק קלפטר שהיא שרה בפתיחה של התוכנית הגל"צית "ארבע אחר הצהריים"). בהתאמה הולמת, היא מזוהה עם נימת ההתמסרות הנשית, זאת של ה"עשה בי כל מה שאתה חפץ" ("אי ירוק בים". מילים: יהונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר) וה"תמיד נשברת, נותנת הכל" מתוך השיר "גבעול" (מילים: מאיר גולדברג, לחן: ורד קלפטר) לו ניתן להאזין כאן:

בניגוד ללוי שהיא רק זמרת-מבצעת, אסתר שמיר היא גם יוצרת מבריקה שמיטיבה לנסח מילים ("כאן היה מכחול ואנו שניים, מציירים ציור בתוך צבעים, שלא יוכלו לדהות" ו"אני הולכת לאיבוד בתוך הפחד" - הם שירה לכל דבר) ולחנים הולמים. למעשה, היא נחשבת לזמרת הראשונה בארץ ששרה את השירים שכתבה לעצמה. היא גם כתבה לאחרים שירים איכותיים שהצליחו כלהיטים ("אמצע ספטמבר" ו"חזקה מהרוח" לגלי עטרי ו"עד קצה המסלול" ליהודית רביץ הן רק דוגמאות בודדות).

 

וכמו לא די בכך, שמיר היא גם מחלוצות הרוקיסטיות בארץ, כזו שמגבה את החספוס ואת הקדרות גם בתשתית רעיונית ("לרדת ולרדת הלאה הלאה, נמוך יותר מפני האדמה", מתוך "המקום הכי נמוך בתל אביב"). האזינו לשירה החדש - "בואי אלי":

עברתי רק כדי לראות

שמיר ולוי הן כבר נשים בשנות החמישים שלהן, אבל הגיל אינו רלוונטי לגביהן. במובן הזה, הזמרה היא קריירה שוויונית. כל מי שתופס את הלב או את האוזן - מוזמן להישאר, ובעניין הזה אין אפליה על רקע מגדרי ואין עדיפות לגברים על פני נשים. כשם שהגיל אינו משמעותי לשלום חנוך ולשלמה ארצי, כך הוא אצל חוה אלברשטיין ויהודית רביץ.

אסתר שמיר. הלהט לא נעלם (צילום: אלדד רפאלי) 

 

אז מדוע הקריירה המוזיקלית המוערכת של לוי ושמיר יוצרת רצף כה מקוטע? התשובה שמורה אצלן בלבד, אבל אפשר לנחש. "עברתי רק כדי לראות", שרה שמיר, ואולי המילה "עברתי" היא מילת מפתח. "אני לא בהכרח נשארת" - אפשר לשמוע אותן שרות בין השורות, מסרבות להתחייב לתובענות הנדרשת, לא רק כדי ליצור, אלא בעיקר כדי לתחזק באופן קבוע את הפרסונה המוזיקלית. כל ה"מסביב" ההכרחי והשוחק - יחסי הציבור, ההכנות הטכניות, העומס הנפשי שלפני ההופעות ונפילת המתח שאחריהן. לא כל אחד מצויד במבנה האישיות הבנוי לכך. זאת אולי הסיבה שעברו שמונה שנים מאז ששמיר הוציאה את אלבומה האחרון, "בגלל האנשים שאני אוהבת", ושבע שנים מאז האלבום "חמש" של לוי. ובכל זאת, בוודאי מגיעים אליהן הדי געגועים, שמלבים בהן את הלהט שכנראה איננו נעלם, והתוצאה היא שני האלבומים המתקרבים.

 

"גשם, הקשב לנשים"

 

התקופה שלנו פורה למוזיקאיות. דור האימהות המייסדות זוכה להכרה. רק בשבוע שעבר הוכרזה זכייתה של חוה אלברשטיין בפרס אקו"ם. בניגוד לשמיר וללוי, אלברשטיין ממשיכה בהתמדה את רצף היצירה שלה, שכולל אלבומים חדשים והופעות. גם דור הביניים - יהודית רביץ, נורית גלרון, קורין אלאל, לאה שבת ואחרות כותבות ומופיעות.

 

וישנו הדור החדש והאיכותי לא פחות: רונה קינן, עלמה זהר, רות דולורס-וייס, קרולינה ומוזיקאיות חדשות ומעניינות כמו דניאלה ספקטור, מיכל גבע, עינב ג'קסון כהן ועוד רבות, שאתם מוזמנים להכיר ולהזכיר. חלק מהן בוודאי מושפעות מלוי ושמיר. חלקן אפילו לא מודעות לכך. כך או אחרת, בואן המוזיקלי של השתיים מעורר ציפיות, אבל עדיין הכל תלוי בהן. אמנם העבר הזכור לטוב שלהן פותח עבורן בקלות את השער, אבל משם והלאה, חובת ההוכחה המחודשת - עליהן. "הרכבת כבר עברה בתחנה", אבל נחשו מי נוהג בקטר?