המומינים ופו הדב: ספרים שכדאי להקריא בקול

שתי קלאסיקות צפוניות וקרירות זכו לאחרונה בתרגום חדש ונפלא לעברית: "הבית בקרן פו" מתגלגל בחרוזים מקסימים, ו"משפחת המומינים" הסקנדינבית מציגה את כל קשת הרגשות האנושיים מבלי להתיילד. ביקורת ספרים

גלית לוי פורסם: 23.05.11, 11:23

דרוש לי ילד. שלי כבר גדולים מדי או קטנים מדי. אני חייבת ילד בן שש בערך כדי לספר לו את "הבית בקרן פו". מדובר בספר ששייך לסוגת העל שכמעט אסור לה להיקרא בשקט. חייבים לשמוע את הספרים האלה בקול, כי רק ככה יתגלגלו להם החרוזים המקסימים שפו ממציא בהמהומים ובשירים שאבירמה גולן היטיבה לתרגם ולחרוז בעברית. רק כך אפשר לשמוע בקול את הצירוף הנוגע ללב "סר פו דה דב" שמעניק כריסטופר רובין לדב שלו רגע לפני שהוא עוזב לטובת עולם הגדולים.

 

 

נימת פרידה מההתחלה

"הבית בקרן פו" הוא קובץ סיפורי ההמשך של פו הדב, ומתחילתו שורה עליו נימה של פרידה, שהרי כריסטופר רובין גדל והוא כבר עסוק מאוד בבקרים במכפלות של תשע כפול 107 ובקריאת אותיות ומילים. גם שאר החברים מהיער עוברים שינויים ומתנסים בהרפתקאות חדשות. איה החמור מצליח לחבר שיר משלו והחזרזיר הפחדן מפגין אומץ. רק פו לא גדל אף פעם וממשיך לחשוב גדולות ונצורות על... שום דבר, כמו שמסביר מילן עצמו בהקדמה/הרדמה שלו (כך במקור) שפותחת את אוסף הסיפורים.

 

עשרה סיפורים תמצאו כאן, בדיוק כמו בקובץ הסיפורים הראשון שתרגמה גולן ויצא לפני כשבע שנים. מדובר בתרגום קריא ביותר ועכשווי אף על פי שאינו משובץ (למרבה המזל) בטיפות של סלנג או שפת רחוב וכל כולו עברית צחה ומצטחקת לאוזן, כיאה לסיפור שגם במקור נכתב בפשטות וב"ניקיון".

 

החבורה שמבלה לה ב"חורש מאה העצים" היא מיקרוקוסמוס של חברה אנושית, שכל אחד מחבריה הוא צעצוע בעל תכונות ורגשות כשל בן אנוש. חזרזיר מפחד, נמיר מרגיש שהוא כל יכול, איה נמצא ב"דיכי" וינשוף סובל מיתר חשיבות עצמית.

 

העלילות נעות לאורכו של הנחל, תחת צמרות העצים. הן מתחילות בשלג עמוק וחורפי שכמוהו לא נדע כאן ומסתיימות בקיץ בריטי קריר וכל כולן מעשה של חברות ועזרה הדדית וסופן תמיד טוב ומחויך. טוב, למעט זאת האחרונה שבה נפרדים וגוש של דמעות מתיישב לו בגרון.

 

הגיגי הדב שיש לו מעט מדי שכל בקודקוד (את זה לא אני אמרתי) הם פנינים אמיתיות ובקריאות חוזרות מגלים בהם פנים חדשים. אני, למשל, ראיתי בקריאה האחרונה עד כמה הוא משתף בהליך היצירה שלו: "כי שירה והמהומים הם לא דברים שאתה תופס, הם דברים שתופסים אותך", הוא מסביר, "וכל מה שאתה יכול לעשות הוא ללכת למקום שבו הם יכולים למצוא אותך". כך גם הספר הזה תופס אותך ממש בתוך הלב, וכדאי ללכת איתו ולקרוא בקול ולהתענג.

 

קשת של רגשות אנושיים

קלאסיקה אחרת המביאה משבים צוננים מארצות רחוקות וזכתה לתרגום עדכני היא "משפחת המומינים: הסיפור על מגבעת המכשף" מאת טובה ינסן. המומינים, למי שלא פתח מעולם טלוויזיה, הם יצורים עגלגלים, מעט היפופוטמיים שבטנם המעוגלת ועיניהם הצוחקות משדרים טוב לב שאין כמוהו.

 

גם כאן מדובר במיקרוקוסמוס. אצל המומינים (שאוריאל אופק קרא להם בתרגום הראשון לספר שיצא ב-1971 "חיות מוזרות") קיימת קשת של רגשות אנושיים חיוביים ושליליים ואין תכונה שמודגשת בקיצוניות וצובעת את אחת הדמויות בצבע אחד. הם סקרנים, מפחדים, מגלים חמלה, מפגינים יהירות, מקנאים וחומדים כמו כל בני אנוש.

 

במידה רבה גם כאן, כמו "הבית בקרן פו", מדובר בספר שאינו מתיילד ומדבר לקוראים בני כל הגילים. עמק מומין עוצב ברוח הספרות הסקנדינבית כחלקת גן עדן: "מעבר לנהרות ולהרים המושלגים, הרחק בצפון הקר, בתוך עמק קסום".

 

חלק מהקסם של הסיפורים הללו טמון ב"איך" ולא רק ב"מה". "הציפיה הדרוכה - זה הענין", מסביר מומינטרול לחבריו כשהם יושבים לדוג. התקציר המובא בראש כל פרק מכין אותנו לאירועים המרכזיים ואפשר להתענג על שלבי הסיפור השונים ועל התרגום הקולח של דנה כספי, שגם היטיבה לכתוב אחרית דבר העוסקת לא רק בשאלות התרגום אלא גם בהשפעות הספרות הסקנדינבית על הקוראים הישראלים.

 

בפתיחה מתכרבלים המומינים לקראת שנת החורף. הפרק הראשון נפתח עם בוא האביב, וההרפתקות מסתיימות עם תחילת הסתיו. בהקבלה בלתי מתוכננת לקלאסיקה הבריטית גם כאן טומן הפרק העשירי והאחרון סצנת פרידה מרגשת: סנופקין יוצא לדרך ומבטיח לחזור באביב.

 

אין ספק שתכנון הזמן והאירועים על פי עונות השנה הוא חלק מרוח השלווה שמרחפת על הסיפור, זכר לתקופות תמימות יותר או לתרבויות שמחוברות יותר לעונות.

 

כמה נחמד היה לקבוע להיפגש שוב באביב (אם רק היתה לנו עונה אמיתית כזו)! עד אז, קראו באוזני מישהו את הספרים. מובטחות לכם הרפתקות קסומות בנופים עוצרי נשימה ורוויי מים.