דוקטור דו קיום

למרות שאיבד את שלוש בנותיו כתוצאה מהפגזת צה"ל בעזה, למרות האטימות הקשה בה נתקל בקרב החיילים במחסומים ורשויות הצבא, למרות שגילה לאחרונה שלא יקבל מהמדינה פיצוי על הרג בנותיו, ד"ר איזלדין אבו אלעיש מצהיר שוב ושוב שהוא לא שונא ולא ישנא. במקום זאת הוא מקדם מסרים של סובלנות, אחווה ושלום

ד"ר איזלדין אבו אלעיש הוא הרופא העזתי, עובד בית החולים סורוקה ומחלקת המחקר של בית החולים שיבא בישראל, ששכל את שלוש בנותיו הצעירות בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". זה קרה ב-16 בינואר 2009, לאחר שטנק ישראלי ירה שני פגזים לקומה השנייה של בית מגוריו, אל החדר בו שהו הבנות. את זעקות השבר שלו, לאחר שגילה את גופותיהן של הבנות והאחיינית בחדר השינה שלהן, שמע עם ישראל בשידור חי בערוץ 10, שכן ההפגזה התבצעה בזמן שאבו אלעיש שוחח בטלפון עם הכתב שלומי אלדר. בספר מתאר אבו אלעיש את אותו יום שישי בצהריים בו פינה את המזרונים עליהם ישנה המשפחה המורחבת וישב לדון בארוחה שיכינו באותו יום. אחרי ימי ההפגזה של צה"ל, בבית נותר מעט מאוד אוכל, דבר שהצריך תמרון לא קטן. באותן שעות הסתובבו טנקים של צה"ל ברחובות העיר ואיש מיושבי הבית לא העז אפילו להתקרב לחלון.

כעבור זמן קצר עברו הבנות הגדולות, ביסאן, שאטה, מאייאר, איה והאחיינית נור, לחדר השינה שלהן ששכן בקומה השנייה. הן חיפשו דרך להעביר את הזמן, קראו והכינו שיעורי בית, שיחקו ודיברו ביניהן. ד"ר אבו אלעיש מתאר את החושך שהשתרר בבית כשנשמע הפיצוץ הראשון, לקראת השעה חמש אחה"צ. הוא מתאר איך רץ עם הילדים לחדר השינה כשהבין שהפגז נחת שם. את מה שראה בחדר הוא מקווה שאף אדם לא יצטרך לראות לעולם. אבו לייש ראה את חלקי הגופות של בנותיו ואחייניתו מפוזרים בחדר, את בתו שאטה מדממת קשות ואת אחייניתו גהידה פצועה קשה מהפגז השני שנורה לחדר כמה דקות לאחר מכן. הוא מתאר איך הביט בנו הקטן, מוחמד, בפניו השטופות דמעות, וביקש שלא יהיה עצוב כי שלוש האחיות שנהרגו מאושרות עכשיו להיות עם אמא. את הפצועות הצליח ד"ר אבו אלעיש להעביר לבית החולים שיבא בישראל, באמבולנס ששלומי אלדר ארגן למענו.

 

נקמה, מספר אבו אלעיש בספרו, הייתה אז על שפתי רוב החברים והקרובים בעזה, אבל כשנשאל האם אינו שונא את הישראלים, הוא עונה בשאלה: את מי? את הרופאים והאחיות עמן עבד, אלה שמנסים להציל את חיי אחייניתו? את התינוקות הישראלים שיילד? ד"ר אבו אלעיש אומר שהוא משוכנע שהחייל שירה את הפגזים מתייסר ושואל את עצמו מה הוא עשה. "גם אם אינו חושב כך עכשיו", אומר ד”ר אבו אלעיש, "הוא יחשוב על זה מחר, כשיהפוך לאבא, כשיווכח לדעת כמה החיים יקרים".  

ארבעת הבנות שהלכו לעולמן. מימין למעלה: בסאן שתפקדה כאם המשפחה, מאייר שרצתה להיות רופאה, אייה "משוררת המשפחה", והאחיינית נור שנהרגה עם בנות דודה (צילום: דר' אבו אלעיש)

 

מאוחר יותר, כששאל את ילדיו, האם יעדיפו לעבור לחיות בחיפה, שם קיבל הצעת עבודה מאוניברסיטת חיפה, או לחצות את האוקיינוס ולגור בקנדה, בעקבות הצעת העבודה שהגיעה מאוניברסיטת טורונטו, אמרה הבת איה שהיא מעדיפה לטוס. כך, לפני כשנה וחצי, עקר האב השכול עם חמשת ילדיו הנותרים, מוחמד, עבדאלה, דאלל, שאטה וראפאה, לקנדה, כדי לעבוד בבית הספר לבריאות ציבורית שבאוניברסיטת טורונטו. קנדה, הוא מספר, היטיבה עמו ועם ילדיו הרבה יותר ממה שציפה. ד"ר אבו אלעיש מספר על קבלת הפנים החמה לה זכתה המשפחה מהשכנים הקנדים החדשים, שהסירו את הגדר שהפרידה בין חצרות הבתים, כמחווה של אחווה, כדי שהילדים ישחקו ביחד. הוא מספר על המורים שקיבלו את ילדיו בחום ועטפו אותם ברכות ועל החברים לספסל הלימודים שיצאו מגדרם כדי לעזור להם להשתלב בכתה.

 

את כל אלה הוא מספר לי בשיחה טלפונית ביום ראשון השבוע, בזמן שהוא עושה דרכו במכונית ממאונטיין וויו שבקליפורניה, לבלוויו, מדינת וושינגטון, למפגש עם חברי הקהילה שהמתינו לו למחרת בבית הכנסת טמפל בני תורה. את סבוב המפגשים האינטנסיבי עם הקהל האמריקאי, שיימשך עד אפריל הקרוב, ארגנה למענו ההוצאה לאור האמריקאית, "ווקר אנד קומפני", שהוציאה החודש את ספרו, "לא אשנא!" –I Shall not Hate!. באפריל 2010 יצא הספר לאור בהוצאת "רנדום האוס" הקנדית, ועד כה נמכרו כחמישים אלף עותקים. בנוסף, זכה הספר לביקורות חמות ולהרבה סימפטיה ובקרוב הוא עתיד לצאת לאור גם במגוון שפות נוספות, ביניהן בעברית בהוצאת "ידיעות אחרונות".

 

את מסע השליחות שלו להבאת בשורת האפשרות לדו-קיום פתח ד"ר אבו אלעיש בטורונטו, לשם הוא חוזר בכל פעם שמרווח הזמן בין המפגשים שנקבעו לו מאפשר זאת. ביום ראשון בצהריים, בדרכו למדינת וושינגטון, איזלדיין אבו אלעיש היה נרגש. בשעות הבוקר דיבר עם הילדים בטלפון על האחיות שאיבדו. "הזיכרונות", אמר, "אף פעם לא הולכים לאיבוד". גם עם הבנות שלו שנמצאות בשמיים הוא מדבר, "הן אומרות לי 'תמשיך, תמשיך, תביא לנו צדק, אל תשתוק'". איזה צדק? "להציל חיים של אנשים, לשחרר אותם מהפחד. לגרום לישראלים לראות שיש כאן עם פלשתינאי שצריך לשחרר, לתת לו זכויות, כדי ששני העמים יוכלו לחיות ביחד".

 

המדינה מסרבת לפצות

לפני כחודש נחמץ לבו של ד”ר אבו אלעיש, לאחר שנודע לו שהיועץ המשפטי לממשלה בישראל הכריז שהוא אינו זכאי לפיצוי מהמדינה על מות הבנות שלו. ההחלטה הזאת מקוממת אותו ואבו אלעיש מתכוון להיאבק בה באמצעות תביעה משפטית שהגיש. "אין התיישנות על דם הבנות שלי", הוא אומר בהתרגשות ומספר על הקרן לסיוע לילדות במזרח התיכון (www.daughtersforlife.com), שהקים. את כספי הפיצויים שהוא מאמין שיקבל הוא מיעד להפנות לקרן.

למרות התסכול, איזלדין אבו אלעיש נחוש מתמיד לא לשנוא, להמשיך לפעול למען השגת חיים טובים יותר לעם שלו. "לא אפסיק", הוא אומר, ומזכיר ש"כל מעשה גדול מתחיל בצעד קטן". אבו אלעיש אינו מתכחש לטרור הפלשתינאי, אבל הוא מאמין שניתן יהיה להפסיק אותו כשיושג הסכם הוגן בין שני העמים.

 

על עטיפת הספר שלו מופיע צילום של שלוש בנותיו. ביסאן, שהייתה בת 20, כמעט השלימה תואר בעסקים ומאז מות האם תפקדה כאם המשפחה. מאייאר, שהייתה בת 15, הייתה סטודנטית מצטיינת למתמטיקה ורצתה להיות רופאה כמוהו. ואיה, בת 14, רצתה להיות עיתונאית והייתה המשוררת של המשפחה. האחיינית נור שנהרגה עם בנותיו הייתה בת 17. בתמונה הפסטורלית נראות הבנות יושבות על שפת הים בעזה, כששמה של כל אחת מהן חרוט לידה בחול. זאת התמונה האחרונה של המשפחה ביחד, לפני שבא האסון וטרף את חייה.

 

על אותם רגעים מאושרים בחוף הים, מספר אבו אלעיש בספרו, שהוא רצה לפצות את הילדים על אובדן אמן, נדיה, שנפטרה מסרטן זמן קצר לפני כן, לספק להם זמן לבלות יחד בטבע, לשחק, ליהנות מזמן איכות משפחתי. על החוף הזה רדפו אותו המחשבות על עתיד ילדיו, הוא תהה האם יוכל להוציא אותם מעזה ולמצוא להם מקום בטוח בסביבה מוגנת, מחשבות שלא הספיקו להגיע למימוש לפני מבצע "עופרת יצוקה", שהחל בסוף דצמבר. את חלקה האחורי של עטיפת "לא אשנא!" מעתרים דברים שכתב הסופר דוד גרוסמן, אב שכול בעצמו, המתאר איך פגש באבו אלעיש ימים ספורים לאחר שאיבד את בנותיו, איך עמדו זה מול זה והתכוונו ללחוץ ידיים ואיך מצאו עצמם אוחזים ותומכים זה בזה. גרוסמן חשב שמאוד נדיר לפגוש אדם מסוגו של אבו אלעיש באיזור כזה איום, אדם שלמרות אובדנו ממשיך להאמין באנושיות. גרוסמן כותב שדרך עיניו של ד”ר אבו אלעיש הוא יכול היה לראות דרך אחרת, את האלטרנטיבה שיכולה להאיר את הדומה בין שני העמים. אלי ויזל חתם בספר, שהסיפור הזה הוא שיעור נחוץ נגד שנאה ונקמה, ונשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, קבע שבספר הזה, ד"ר אבו אלעיש מביע מחויבות מרשימה לסליחה ולפיוס, המתווים את היסודות לשלום קבע בארץ הקודש.  

לא רוצה לדבר על חמאס. דר' אבו אלעיש (צילום: ג'סיקה דרמנין)

 

את הספר, המגולל את חייו של רופא פלשתינאי בעזה בצל הקונפליקט, החל אבו אלעיש לכתוב לפני שנים, כשאת שיאו מספק לו המבצע הנורא בעזה. במקום שנאה ונקם בוחר אבו אלעיש במסעותיו לדבר על הדמיון בין שני העמים, לספר על האנשים הטובים בשני הצדדים, שרוצים לחיות בשלום. מקהל שומעיו הנרגש, ששואל שוב ושוב איך ניתן לעזור, הוא מבקש להתעניין בנושא, לנסוע לבקר, לשאת קול. כשהוא חוזר מהאירוע שאורגן לו ביחד עם לאורה בלומנפלד, בספריה הלאומית בלוס אנג'לס, איזלדין אבו אלעיש מרגיש שהוא לא לבד. הוא מדבר בהתרגשות על האשה שיצאה לחקור את נבכי הנקמה בעקבות פציעתו של אביה בירושלים בשנת 1986, לאחר שקבוצת התיירים עליה נמנה הותקפה בידי חברי "פתח". בלומנפלד, שביקשה להבין את מהותה של נקמה, חזרה מסיבובה בעולם עם אוסף סיפורים מרתקים שאספה בדרכים. דולורס גרץ, מלווה מטעם הוצאת הספרים לענייני תקשורת, שמלווה את אבו אלעיש לכנסיות, בתי כנסת וגם למסגדים ברחבי ארה"ב, מודה שהיא התמלאה בתחושה של תקווה כשפגשה את אבו אלעיש לראשונה. "חששתי שאפגוש אדם עצוב ומריר", סיפרה. "אבל פגשתי אדם שהאבידה הגדולה שלו לא הצלה על המסר שהוא מביא אתו. נדהמתי לגלות עד כמה המסר הזה וההגינות האישית נמצאים בכל תנועה של הגוף שלו. כשהוא מדבר משתררת בקהל דממה גדולה וכשהוא מסיים, אנשים מודים לו בהתרגשות ומבקשים לדעת איך יוכלו לעזור".

 

להכיר במחלה

לאחר שיחת הטלפון המקדימה, אני נפגשת עם איזלדין אבו אלעיש במלון במידטאון מנהטן, בערב ניו-יורקי קפוא. לניו-יורק הגיע כדי להתראיין למגזין "דמוקרסי", מכאן הוא עתיד לשוב הביתה כדי לצאת שוב לפגישות בסן פרנסיסקו.

ד”ר אבו אלעיש מדבר עברית שוטפת והוא קורן חום ביתי ובלתי אמצעי, כשאנחנו חולקים שולחן בבית הקפה של המלון. בספר שלו הוא מספר על הישראלים היפים שפגש בישראל, על המשפחה הישראלית מהמושב, אצלה עבד בנעוריו, שעטפה אותו בחום ואהבה, על הרופאים הישראלים שהצילו חיים של פלשתינאים, על אנשי הצוות שהפכו למשפחה. במקביל, מתאר אבו אלעיש את חייו בעזה, שם גדל במחנה הפליטים ג'אבליה. הוא מספר איך שקד על הלימודים כדי להצטיין, מתוך ידיעה שזאת הדרך היחידה לצאת מגטו העוני שבו הוא נמצא. הוא מתאר את ימי הלימודים באוניברסיטת קהיר, שהעניקה לו מילגה, את לימודי התואר השני באוניברסיטת הרווארד, את עבודתו בבית החולים הישראלי, לאחר שהתוודע לרופאים ישראלים. הוא מספר על התעניינותו המקצועית בהפריות, כדי לעזור לנשים להפוך לאמהות, ובתינוקות הישראלים והעזתים שיילד.

 

אבו אלעיש מתאר גם את סיוטי המחסומים בהם נאלץ לעבור, מעזה לישראל ובחזרה, את אטימות החיילים והחיילות הישראלים במחסומים לסבל הפלשתינאים. סיפור קשה הוא מגולל על ניסיונותיו הנואשים להיכנס לישראל כדי לבקר את אשתו הגוססת, שאושפזה בבית החולים שם ואת הסיבוב הענק למחסומים אחרים, אליהם נשלח, למרות שיידע את החיילים שהוא רופא פלשתינאי שעובד בישראל, הממהר להגיע לאשתו החולה.

 

ד”ר אבו אלעיש מספר על ילדיו, ילדים רגישים ונחושים כמוהו להצליח בחיים. הוא מספר על האחים והאחיות, הדודים והדודות, השכנים והשכנות בעזה, אזרחים שחיים בבית הסוהר הגדול בעולם, לדבריו. הוא גם מזכיר בקצרה את ירי הקסאמים על שדרות, לפני שהוא מגיע אל אותו יום טרגי שבו הופגז ביתו. יומיים לפני כן, הוא מגולל, נעמד מול ביתו טנק של צה"ל. אחרי סדרת טלפונים בהולים לחברים בישראל, עזב הטנק את המקום כדי לחזור לשם ב-16 בינואר. עם כל זה, מתעקש אבו אלעיש להמשיך לפעול למען השינוי, להמשיך לדבר בפני האנשים, להמשיך לשכנע שדו הקיום אפשרי. "לא אפסיק", הוא אומר, "אין במילון שלי את המילה לשנוא".  

הרמטכ"ל אשכזני אמר שאכן הפגיזו בטעות את הבית. טנק צה"לי בפאתי עזה (צילום: גדי קבלו)

 

איך אתה מנטרל את הכעס?

"לכעוס על מי? כעסתי, ואז מה? אחר כך אני אשאר שקוע בכעס שלי. כשאתה שם מחסומים בינך לבינם, הכעס מתחזק ואתה נשרף מבפנים. זה הורג אותך, זה משפיע עליך רע וגורם לך להקרין רע על הסביבה. אנחנו הרי חיים עם אנשים, ולכל אחד יש אחריות על החיים שלו".

 

מה שלום הילדים? איך הם הסתגלו לחיים החדשים?

"הילדים התגברו על הטראומה והשתלבו היטב בסביבה החדשה. יש להם אתגר לעשות טוב ולהסתכל קדימה. גם הבנות שנהרגו נמצאות אתנו, כשמדברים איתי על דברים חיוביים הן מיד קופצות לפני. הילד בן ה-12 נתן לי מתנה כשניסה להרגיע אותי ואמר שהאחיות שלו נמצאות עם אמא. האמונה באלוהים מחזיקה אותי. אני משוכנע שלכל דבר שקורה יש סיבה ואנחנו כבני אדם מוגבלים ולא רואים את כל התמונה. בכל דבר שלילי שאנחנו רואים יש גם דבר חיובי. האסון שקרה לנו חשף את מה שקורה בעזה בפני הציבור בישראל".

 

השידור החי שלך בערוץ 10 זיעזע את הישראלים. מה אתה יכול לספר עליו?

"זה היה יום שישי אחר הצהריים והתקשרתי לשלומי כידיד, לא ידעתי שהוא באולפן. הוא העלה אותי לשידור שנגע בלבבות של הישראלים, אולי גרם להם לפקוח את העיניים ולחשוב לרגע, שלמטבע יש שני צדדים. למחרת אהוד אולמרט הפסיק את המלחמה, אני מאמין שזאת הייתה הסיבה העיקרית".

 

הגשת תביעת פיצויים.

"לקח חודש עד שהרמטכ"ל גבי אשכנזי אמר שאכן הפגיזו בטעות את הבית שלי. בהתחלה הם אמרו שהיו צלפים על גג הבית שלי ובגלל זה הם ירו. אם זה היה נכון, למה הם לא הפגזיו את הגג, שנמצא מעל הקומה החמישית של הבית? למה הם הפגיזו את חדר השינה שבקומה השנייה, שבו היו הבנות? ואיך זה שהפגז השני נשלח לאותו חדר? אחר כך הם אמרו שהיו לוחמים בחדר הזה, אבל מי שנהרג היו הבנות שלי שהיו לוחמות של שלום. בסוף העלו את השקר הכי גדול ואמרו שעל פי הבדיקות האחיינית שלי נפגעה מקסאם. כשהיה ברור לכל זה שקר. הם אמרו שהם חוקרים ואז הודו שהפגיזו את הבית. לא הייתה שום סיבה להפגיז את הבית שלי. בסופו של דבר הם הכירו בזה שזאת הייתה טעות. אבל לפני שלושה שבועות קיבלתי אי-מייל מהיועץ המשפטי לממשלה, ארז בן עמי, שפסק שלא מגיעים לי פיצויים כי זאת הייתה מלחמה וזה נזק שיש עליו התיישנות. אבל בשבילי, חיי אדם יותר יקרים מזה. מה אני יכול להגיד לבנות? התיישנתן? התייבשתן? הדם שלכן ישן? אני חייב שיעשה צדק, שיקחו אחריות ויתנצלו. שכל אחד יפתח את העיניים שלו ויקח אחריות. הדבר הראשון זאת ההכרה במה שקורה, שהרי החולה לא יחלים אם הוא לא יכיר בכך שהוא חולה".

 

זאת אלגוריה על ישראל?

"שישים שנה זה לא הרבה זמן במונחים היסטוריים. הפלשתינאים חיים שם, הישראלים נמצאים שם, והם צריכים לחיות זה לצד זה. שאלו את בן גוריון בשנת 1948 מה יעשה עם הפלשתינאים בעתיד, הוא השיב שהזקנים ימותו והצעירים ישכחו. אז הנה, חלק מהזקנים אולי מתו, אבל הצעירים לא שכחו".

 

מה עם הביטחון? הטרור?

"הביטחון של מדינת ישראל קשור למדינה פלשתינאית, לכבוד שצריך לתת לעם הפלשתינאי".

 

מה עם חמאס?

"אני לא רוצה לדבר על חמאס, אני רוצה שנדבר אנשים אל אנשים, עם לעם. בישראל עם מי אני יכול לדבר? עם ישראל ביתנו? עם ש"ס? עם חצי מיליון מתנחלים? גם נתניהו לא יכול לשלוט בליברמן".

 

מה אתה מלמד באוניברסיטה?

"אני מלמד סטודנטים לתואר שני ושלישי על בריאות האישה במדינות במאבק, בריאות היא מנוף למסע השלום האישי, המשפחתי, הסביבתי".

 

לא מהגר

כשאנחנו פונים לדבר על החיים החדשים של המשפחה בטורונטו, ד"ר ליש ממהר לספר בגאווה על יחסי השכנות הטובה בהם נתקל שם.

"כשנכנסתי לבית החדש שלנו", הוא מספר, "השכן שלי, שהבת שלו התחילה לשחק עם הילדה שלנו, בא והציע לי להוריד חלק מהגדר שהפרידה בין החצרות. מי שחושב על ילדים מתחבר לאחר ומתגבר על מחסומים מנטלים. השינוי מתחיל בתוכנו וחשוב שכל אחד יסתכל בתוכו פנימה. לא חשוב איפה אתה גר, חשוב מי אתה. הילדים שלי התאקלמו מצויין, יש להם אתגר ללמוד ולהצליח, כל העולם פתוח בפניהם. החיים שלי מוקדשים לילדים שלי ולכל דבר טוב בעולם הזה. שתי הבנות לומדות הנדסה אזרחית ומחשבים, הבן שרצה ללמוד הנדסה, החליט שהוא רוצה להיות רופא שיניים. גם הבת רוצה להיות רופאה. אני רוצה שהם יצליחו ויהיו בני אדם, לזה אני מחנך אותם".

 

איפה הילדות שלך קבורות?

"בבית קברות בעזה. לא הצלחתי להגיע להלוויה שלהן כי הייתי בבית החולים. זה עצוב שהדבר הכי יקר לך נקבר ואתה לא מצליח לפגוש אותו. הן לא נקברו ליד אמא שלהן כי בית הקברות בו היא קבורה נמצא באזור שבשליטה ישראלית. גם במוות שלנו אין לנו בחירה איפה להקבר. אבל זמן העבדות נגמר, העם שלנו זכאי לחופשיות, לחינוך, לעבודה, לתנועה, להרגיש כמו בני אדם. אני מתנגד לכל דרך אלימה שגורמת רע לאנשים. אני חושב שחשוב לראות את האחר ולתת לו להרגיש שווה כמוך. להסתכל עליו בגובה העיניים".

 

אתה מודע לעובדה שאתה מהגר, שהילדים שלך יכולים להפוך לקנדים?

"אני לא מהגר, יש לי חוזה עבודה והשהייה בקנדה היא זמנית. הייתה לנו רק הגירה אחת בחיים: בשנת 1948. מה שחשוב עכשיו זה שתראו שיש פה עוד מישהו כמוכם, מישהו שדומה לכם, ששווה כמוכם ותכירו בו".