כוכבים בחוץ

קובץ שירים חדש המכנס כ-35 שנות יצירה, מאפשר לקוראים לראות את תנועת המטוטלת הזאת בין הילד, ש"רץ בתוך הילדות", לבין מי שהפך למשורר שלרגעים חש עצמו מקולל. על שירתו של ישראל-בר כוכב בעקבות ספר חדש

"לחיות פירושו לראות את האושר/ עובר ושב", כותב ישראל בר-כוכב בשיר, "במערב". וכך בפסיחה קלה מציל את הפסוק השירי. בחלק לא קטן משיריו בר-כוכב הוא משורר של אושר. תעצומות האושר באו, ועודן באות לו, מילדותו שהיא הנושא הגדול של חטיבות שלמות ביצירתו. אותו גן עדן אבוד של שנות החמישים שרחק בזמן והיה שילוב בין עדנה לאימה: "בגן שלחו הברושים את ידיהם הרזות השמיימה/ כפתורי פרחים זהרו בפינות...תרנגולות טרופות בצווארי דם שכבו בלול מצפון לבית".

 

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק

 

לילדות הזאת הייתה כתובת מדויקת ב"רחוב כצנלסון 127". לפרידה ממנה יש מחיר כבד: "עתה בעוברי בחצר מקץ שנים, השיכון רובץ/ כלווייתן שנקלע ליבשה". אבל הפרידה הפיזית זוכה בפיצוי בדמות מפגשים שבדמיון השירי. בר-כוכב מיטיב לשרטט את התקופה על צנעתה ויפעתה, על דמויות הוריו ועל אנשי השיכונים ההם, שעליבותם נמהלה לא אחת בשמץ של גאווה.

פרידה ולה מחיר כבד (עטיפת הספר)

 

שלוות ילדות אבודה

שירים אלה מלאים ברגעים של שלווה אבודה של ילדות נינוחה וניחוחית, כמו בשיר "לימון": "תחת עץ לימון שנהבי מחורץ/ שתיתי מים מעורק צינור פתוח...ואבי על המרפסת/ במכנסי השבת הלבנים וגופייה/ מכוסה עיתונים/ ישן/

תחת פנסי זבובים כחולים".

 

ריאליזם עם נגיעות סוריאליות ונופך אגדי עוטפים את השירים הללו מכל עבר: "בזמן האחר, בימי יקינתון/ נערות הזכוכית נראו כה מבטיחות בסירובן" ("גבול"). מפרספקטיבה של ילד כל אירוע טריוויאלי נהפך למיתוס: "כל הלילה נלחם בחתול המוות הגדול" ("מות החתול").

 

מכאן יכול בר-כוכב לקשר את עיר ילדותו עם מרחבים מיתיים כמו בשיר "אטלנטיס", שמתאר יבשת אבודה קרובה ומוכרת: "ברמת-יצחק כל מראות העולם/ מאורוות קולנוע לִילִי", או בשיר "דברי הימים", שממזג את המיתי עם הישראלי "עתיק הים, עתיקים המים/ ים תֶּטִיס תחת בתינו בגבעתיים".

 

הגירוש מגן העדן ההוא, מורגש ביתר שאת עם עזיבת ההורים שטרם פרידתם שקעו איש איש בעיוורונו: "אמי איבדה את מאור עיניה" ("אבן החוכמה"); "ביושר הרוויח אבי את עיוורונו" ("גאות"). ורק הבן נשאר מאחור לראות באושר שהיה, שחמק, ולבוא חשבון עם אלוהים שהוריד זִקנה ומיתה אל חייו: "בחצרמוות של בית הספר לאט נטש אלוהים/ והפקידו עלינו את אבינו/ שקדר וחרה אפו...אחר כך פג על מרפסת הגן/ עינו התחלפה בעינב זגוג" ("מילון הבית").

 

מות הרשות המסוככת משנה את היחס של הדובר אל הטבע. באחד משיריו היותר מרגשים, מנסה הילד שהתבגר לגייס את ימה של תל-אביב כדי להשיב, ולו לרגע, את אמו אל החיים, להחיות את שהיה ביניהם אי-אז בזמנים: "האם קטנת קומה בבגד ים חום ישן/ מדברת עם שמש ומים/ אמא ממותך, נלך לים, כמו שאהבת" ("מות אמי").

 

העולם של אתמול

העיסוק המתמיד בחלופיות, בכיליון, ב"עולם של אתמול" שכבר חלפו על פניו 50 אביבים ויותר, מתאזן באסופה שלפנינו במסע-חיפוש אחר תחליפים שיעניקו לקיום משמעות במקום זאת הילדית-אגדית שפרחה לה. המשורר מודע להשתוקקות הנואשת לאתר נתיבים חדשים. בשיר הקצר "אורווה" הוא מציג אפולוגטיקה על הצורך המתמיד שלו, משל היה אשת לוט, להביט שוב ושוב לאחור: "כשנפתחה אורוַת הילדות/ נמלטו הסוסים/ והבנתי שזה הכיוון הנכון/ אבל לא היה בכוחי לרוץ כמותם/ ולא יכולתי שלא להביט לאחור".

 

מאחר שאין בכוחו לרוץ כמו הסוסים ההם הוא בוחר בתנועה מתונה יותר, זאת של ההפלגה: "חודשי הקיץ הם הזדמנות להפלגה./ בצעיפי שמש סחלבים מזים ריחם" ("הפלגה"). הוא יודע שעליו להספיק הרבה בטרם ייתם חסד הזמן, "לפני בוא היֵרקון בליבנו המילוני/ בעודנו זוכרים את יפי הנשים".

 

כינוס מבחר מ-35 שנות יצירה מאפשר לקוראים לראות את תנועת המטוטלת הזאת בין הילד ש"רץ בתוך הילדות/ חגור חולצת טריקו דהויה/ טובע במכנסי הטרנינג הגדולים/ בין העצים", למי שהיה למשורר שלרגעים חש עצמו מקולל: "הוא נותן קולו בשיר, נודד/ כקין ובמצחו טבוע ירח", ("המשורר").

 

ישראל בר-כוכב לא נמנה עם משוררי "השיר הארוך", אך דומה כי בעשור האחרון חלק לא מבוטל משיריו שומר על אמירה הדוקה ושקטה, לא רק מבחינת נימתה אלא גם מבחינת המבנה השירי. הדבר בולט ביתר שאת בחטיבת השירים החדשים שנוספו לספר כחטיבה חותמת, ושנדיר למצוא בהם שיר שאורכו עולה על עשר שורות. ובכל זאת, בהם כבקודמיהם יש שנגלה האֶרוס השירי המשלב תשוקה לנשים ולנשיות עם תיאורים ארוטיים של הנוף הארצישראלי, כאלה שיכלו לשייך את כותבם לזרם "הילידי" בשירה העברית, כמו בשיר הקצרצר "ידעתי שהקיץ בנפשי":

 

"בין העצים שררה רוח/ מלח האוויר טפטף, היו אבטיחים/ נדיבים, עורקי מים, היה חום עילפון/ בבקעת יבנאל עברו נערות כהות/ שפתיהן אדומות קיץ".

 

לשירים שנבחרו מתוך שמונה ספרי שירה קודמים נוספה אחרית דבר קצרה ונדיבה שחיבר המשורר

אורי ברנשטיין ובה הוא דן באיכויותיה של שירת בר-כוכב, בנושאיה ובדרך שבה נתגבש קולו העצמאי. ברנשטיין כותב, בין השאר, על המאגיה שבשירים המנסים במעשה של כישוף להבקיע את "מעטה המציאות היומיומית".

 

מהלך זה, שאותו היטיב לתאר בספר מסותיו "על הפרסונה" (למשל, בשירתה של דליה רביקוביץ) פחות הולם, לטעמי, את שיריו של בר-כוכב. אמנם, הכותב יודע שמאחורי היומיום חסר הנחמה, "מסתתרת תבל אחרת, מוזרה ומיסטית, ולעיתים אף עילאית" כדברי ברנשטיין. נכון שגם אצלו אפשר למצוא את הרגעים הללו, של אדם חילוני שחש במשב רליגיוזי: "בגן מעליי זרח/ אלוהי ההשגחה הפרטית/ מבין ענפי השקד/ דיברתי אל ליבו" ("השגחה").

 

עם זאת, מעצם טבעה שירת בר-כוכב איננה שירה סימבוליסטית המתחקה אחר איזה תחביר קוסמי נעלם. כפי שציינתי זאת שירה ריאליסטית המוצאת סיפוק רב בהיצמדות אל היומיומי ומעטרת אותו, פעם אחר פעם, בפתותי סוריאליזם כמו בשיר מלא האוקסימורונים "מסמרים": "כשמסמרים יפרחו,/ מקורות בתינו נקום כציקדות/ פעם בשבע-עשרה שנים. שלג ירפרף ברחובות החמסין/ נחצה נהר בגבעתיים, נקרע חלון להבדיל בין לחם לַפְּנים/ והגוף כשאר משפחה יהיה כבר נכון לצאת לדרך". לקוראים שיצאו לדרך עם שירי ישראל בר-כוכב צפויים רגעים של יופי, ש"קרוצים מחומר רך" וממירים לענה ב"ברוש, תדהר ותאשור יחדיו".

 

ישראל בר-כוכב, מבחר השירים: 2010-1975, הוצאת הקיבוץ המאוחד-מוסד ביאליק, 331 עמ'