האחריות שלך
מה למדנו בפרויקט הדיאלוג
חמשה-עשר איש הצטופפו במעגל הדוק בחדר כנסיה קטן במיד טאון מנהטן. כמה יהודים-אמריקאים, כמה לבנוניות, מצרי, איראנית, שני פלשתינים וישראלית אחת.
נירית תפסה את מקומה לצד הפלשתיני, שבירך אותה לשלום בקרירות לא אופיינית. המצרי נמנע מלפגוש את מבטה. כשהמנחה חזרה, כבתחילת כל מפגש, על חוקי הדיאלוג, נירית לקחה נשימה עמוקה.
"זה היה שלושה ימים אחרי עניין המשט הטורקי", היא מספרת. "זאת הייתה התקרית הבינלאומית הראשונה שחוויתי מחוץ לישראל, והפעם הראשונה ששמעתי ביקורת עליה שלא מפי ישראלים. ביקורת זועמת. לכולם היה הרבה מה להגיד על המדינה, והם אמרו אמת, אבל חוץ מהפלשתיני, אף אחד מהם לא חי בה.
הכאיב לי שאפילו היהודים בקבוצה לא יכלו להבין נקודת מבט של ישראלי. ניסיתי להסביר להם איך זה לחיות בטרואמה מתמדת: שבעוד אנחנו כאן מדברים, אחותי בארץ בהיסטריה, כי חבר שלה מטכ"ליסט והיא לא יודעת אם היה על המשט ואם הוא בסדר. סיפרתי להם איך הרגשתי במלחמת לבנון השנייה, כשגרתי בקיבוץ הגושרים ופינו אותי מהמכללה באמצע מבחן, ואיך זה היה לחכות לטלפון מהחבר שלי בשטח, ואיך זה הרגיש כשכמעט חזר בארון, ובאמצע נגמר לי הזמן והמפגש נגמר. הכל נשאר תלוי באוויר".
במפגש בשבוע שאחרי, מספרת נירית, קרה משהו מפתיע. "הפלשתיני, הוא בדרך מאד מריר כלפי ישראל, ובצדק, לו ולמשפחתו קרו דברים נוראיים בארץ, הוא הקשיב לי בסבלנות כי חוקי הדיאלוג אסרו עליו לקטוע אותי, אבל אחרי המפגש מצא שמשהו השתנה בו. 'עם כל הכעס, הצלחתי להרגיש לרגע גם מה עובר על הצד הישראלי', אמר. 'תודה לך'".
למדו להבין זה את זה. חיילי צה"ל על סיפון המרמרה (צילום: מוטי מילרוד / הארץ)
"הדיאלוג" הוא פרויקט גישור בינלאומי, שהוקם בניו-יורק על ידי מרשה קנרי, יהודיה אמריקאית שחיה בישראל שש שנים וזכתה ב-1985 בפרס "העובד הציוני המצטין" על תפקידה כמנהלת מחלקה בקק"ל. היא נתקלה בקבוצת הדיאלוג לראשונה בגליל, בשנות התשעים. במרץ 2001, כשהדי האינתיפאדה השנייה החלו לבקע גם שכונות יהודיות-ערביות ותיקות בברוקלין, החליטה קנרי להקים קבוצה דומה בניו-יורק. "כאן, בניגוד למזרח התיכון, אין לנו מחסומים שמונעים מבעדנו להיפגש ולשוחח, מלבד המחסומים בתוך עצמנו", היא כותבת באתר (thedialogueproject.org). במסגרת הפרויקט, תושבים מלאומים עויינים הוזמנו להתאסף, לספר זה לזה את חוויותיהם ורגשותיהם בנוגע למצב, ויותר חשוב: באמת להקשיב אחד לשני.
נירית גורדון היא סטודנטית ישראלית בת 27, שהגיעה לניו-יורק ב-2009, ללמוד לתואר השני במחלקה הבינתחומית לחקר טראומה ואלימות ב-NYU. נירית החלה להשתתף בפגישות של "הדיאלוג" לפני כשנה וחצי, אחרי שיחה עם מכר שעובד מטעם האו"ם בסוריה ובלבנון. "אם הנושא של גישור מעניין אותך, תבדקי את הקבוצה הזו", המליץ לה. "באו"ם מאד מתרשמים מהשיטות שלהם".
זה לא פשוט לנהל שיחה עם נציגי עם אויב.
"הסכנה הטבעית בשיחות כאלו היא היגררות לריבים ולהצהרות פוליטית מתלהמות", מסבירה נירית. "המטרה היא ליצור הבנה, לכן לדיאלוג יש כמה קווים מנחים, שיוצרים את התנאים לתקשורת עמוקה יותר: אנחנו מדברים רק מתוך חוויה אישית, בגוף ראשון, ונמנעים מהצהרות כלליות. אנחנו מתאמצים להקשיב בלי לחשוב מיד על התשובה שלנו ומבלי לשפוט. אסור להתפרץ, זמן הדיבור מוגבל, וכדי לוודא שהבנו נכון את כוונות הדובר, אנחנו משתמשים בתרגילי שיקוף: לפני שאדם עונה, הוא צריך לחזור על הדברים שנאמרו, באופן בו נאמרו, גם אם הוא לא מסכים איתם, ולוודא: האם הבנתי אותך נכון"?
לא פשוט לנהל שיחה עם נציגי האויב. המשט הטורקי (צילום: רויטרס)
בקבוצות הדיאלוג מדברים ישראלים ששירתו בקרבי ופלשתינים ששרפו דגלים. לא קל להם לחזור אחד על דברי השני. אבל המטרה של כולנו היא לא להיות בעד או נגד, אלא לבחון באמפתיה את תמונות המצב הסותרות של אנשים מצדדים שונים מעלים, ומזה להבין את המציאות המשותפת שלנו".
"ותגידי", אני שואלת את נירית. "כל זה שינה אותך במשהו"?
"בהמון מובנים", היא עונה. "אפשר לאמר שהעיניים שלי נפתחו. זו הפעם הראשונה שאני מנהלת שיחה כנה ופתוחה על הסכסוך עם פלשתינים. האמת היא שזאת אחת הפעמים הראשונות שאני מדברת עם פלשתינים בכלל. מוזר, לא? לפני כמה שנים למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, ראיתי אותם בונים את החומה מהחלון, וזה לא נגע בי. זה לא היה קשור אלי. היום אני שואלת את עצמי: איך זה שעכשיו שאני באמריקה, המציאות בישראל מרתיחה אותי, אבל כשחייתי מטר ליד, לא ידעתי מכל זה כלום? היו הרבה סיבות, רובן נובעות מאופי התקשורת בישראל, אבל חלקן באו ממני. פשוט לא רציתי לדעת. ברגע שאתה יודע מה קורה סביבך, האחריות על זה היא גם שלך".