אמא'לה, הפכתי להיות כמו אמא שלי

בת 23, עם סימני מתיחה בגוף שפעם היה ארוך, גמיש ויפה והיום הוא שנים מעבר לגילו האמיתי, עם שערות סוררות בגבות, שפם אני לא זוכרת מתי עשיתי, בגדים שלא שורדים את הצינון של הילד ו"רכבת קטנה זה לא נורא" בגרביונים

אני מסתכלת בראי ורואה בחורה, ממש עוד לא אשה. טוב, אולי זה בגלל שהיא יותר קרובה לתיכון מאשר לגיל 30. היא לבושה רגיל כזה, והג'ינס טיפה מקומט. החולצה שהספיקה להישאר נקייה ל-4.5 דקות בדיוק, עם כתם קטן של נזלת מרוחה. אין עליה טיפת איפור, חלילה, ומתחת לעיניים שקיות שחורות, אחרי עוד לילה לבן של בכי והנקה.

 

• הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet

• בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים

 

אני יודעת שפעם, בעולם אחר, בחיים לא הייתי מעזה לצאת ככה מהבית. אף פעם לא הייתי מהמוקפדות ביותר, אבל תמיד הכל תאם, גוהץ והדיף ריח של בושם. אני מנידה בכתפיי ויוצאת -

 

לאסוף את הילד מהגן, כמובן.

 

מה קרה לי? אני שואלת את עצמי שבראי. נהייתי מה שתמיד נשבעתי שלא אהיה -

 

נהייתי אמא שלי.

 

תמיד לא הבנתי איך היא מרשה לעצמה לצאת ככה, אמנם לא מוזנחת, אבל כן לוותר לעצמה על צבע הגרביים, על סוג הנעל (את הכי יפה כשנוח לך?!), על הגבות, השיער או האיפור.

 

ואני?

 

בת 23, עם סימני מתיחה בגוף שפעם היה ארוך, גמיש ויפה והיום הוא שנים מעבר לגילו האמיתי, עם שערות סוררות בגבות, שפם אני לא זוכרת מתי עשיתי בפעם האחרונה, עם בגדים שלא מצליחים לשרוד את הצינון של הילד ועם "רכבת קטנה זה לא נורא" בגרביונים.

 

קל להגיד "תתאפסי על עצמך", "תשקיעי בעצמך", "אמא שמחה זו משפחה בריאה". אבל בין בקבוק לחיתול, בין עבודה למבחנים, ובין כביסה אחת לרעותה, אני יכולה להיות רק "אמא של...",

 

ובימים של חסד "אשתו",

 

אבל אני כבר אף פעם לא –

 

אני.