יורים ובוכים
הדס בשן לא מתלהבת משעתם הגדולה של הגברים האלימים
אני מבולבלת. במשך שנים החדירו לי מסר חד משמעי: אפס סובלנות לאלימות של גברים כלפי נשים, כולל אלימות מילולית. לקום, לעזוב, להתלונן, לפרק, לא להסכים לחיות תחת איום - זה מה שאנחנו צריכות לעשות, לא? ואז הגיע הריאליטי. ופתאום לחלק מהגברים האלימים יש פנים אנושיות. השבוע נחשפנו לפנים כאלה בפרק הפתיחה של "משפחה חורגת".
ברשת לא הסתירו את אלמנט הטרור שילווה את הפרק הראשון. כבר בפרומואים ראינו את הבעל יניב מקלל את אשתו לורין, מציק לה, קורא לה "עלוקה". אנו רגילים למשפחות ישראליות המתהדרות בכך שה"אמת" שלהן היא לצעוק במקום לדבר - בשבוע הבא נתחיל להפנים את התקשורת המרעישה של משפחת ג'ורנו, כוכבת "המשפחה" של אותה רשת. אבל אם לוולגריות כללית בין בני אדם נאלצנו להתרגל, הרי שלדיכוי שיטתי של צד אחד בידי צד אחר אסור לנו להסכים. מספיקה לי עדותה של לורין כי היא חיה בפחד בפני בעלה, כדי לאבד עניין טוטאלי בצד שלו ורק לחכות שהיא תעזוב.
תבכה קצת, ותמשיך עם המכות (איור: יואב דאובה)
אבל היא לא עזבה, כי אלון גל בא ועשה שלום. נו, כמובן. בדרכו המיומנת, גל הציב ליניב מראה מול העיניים, הביא אותו לידי דמעות והבטיח לנו שבעזרת כמה צעדים פשוטים הבעל הסורר יתוקן. הרגע שבו יניב בכה הזכיר לי גבר אחר שייבב השבוע על המסך: תומר מ"האח הגדול". אחרי שאיים על הילה בחיבוק שלא רצתה, כשהאשימה אותו בהתלהמות. העובדה שתומר חשב שיוכל לכפות את המגע שלו במקום להקשיב, הפחידה אותי. ממש כמו החיבוקים של פרידה, שהינה, במחילה, הגלגול הלסבי של הגבר הישראלי האלים. הם יכולים להתחבק כמה שהם רוצים שם בנווה אילן, האמת היא שבעונה הזו של "האח הגדול" בעיקר נחשפנו לכוחנות, להתלהמות ולדורסנות מצד אחד - ולהתחפרות מצד כל השאר. בתוך האווירה הקיימת, פרק פתיחה כזה של "משפחה חורגת" הוא לא הפתעה, אך הוא מצער ביותר.
יש שיגידו כי אלון גל הוא איש קצת אלים בעצמו, אז מה הפלא. אני דווקא השלמתי מזמן עם הסגנון שלו, אני מבינה שאלימות ממוקדת מטרה יכולה להועיל בתהליך טיפולי, ממש כמו סשן עם מאסטר מיומן של סאדו־מאזו. בעונות קודמות ראיתי את גל מגייס את האופי הסוער שלו כדי לעזור לאנשים שראויים לכך - השבוע הוא העניק לגיטימציה לרעה חולה, בשם הרייטינג הקדוש, ומזה באמת שקשה לי להתפעל.