משחק המשחקים

לא צריך לאהוב פוטבול כדי ליהנות מערב של סופרבול בבאר. משחק המשחקים שהפך לסוג של חג לאומי

6:03 בערב, יום ראשון.

"למה הספרות הרומיות?" צעקתי למייק, המנטור שלי להערב, רוכנת מעל שולחן העץ כדי לשמוע אותו מעל לגל השריקות ומחיאות הכפיים. "כי זה נשמע יותר חשוב!" צעק בחזרה. כששירת ההמנון, עם הטעוית ההיסטוריות של כריסטינה אגילרה (שהחליפה משום מה את המילה "Streaming" במילה "Reaming", שפירושה "להרחיב בכוח פתח או חור") הסתיימה, והרעש בחדר שכך, מייק המשיך: "כי כל משחק הוא אירוע היסטורי!" "לא ידעתי שאתה עד כדי כך אוהב פוטבול", ציינתי, לוגמת מהבירה. "אני לא", הוא ענה.

ואני לא אוהבת בירה.

 

יותר משליש מכלל תושבי ארה"ב צפו במשחק. אוהדים, בירות ומסך (צילום:AP)

 

אליפות ליגות הפוטבול המקצועיות הוא אירוע הספורט היחיד, בכל העולם, שמוגדר כיום כחג לאומי.

111 מיליון איש – יותר משליש מכלל תושבי ארה"ב – צפו בסופר-בול ביום ראשון האחרון, מה שעושה אותו לאירוע הטלוויזויני האמריקאי הנצפה ביותר, כמו בכל שנה מאז 1983. רק לשם השוואה – בהשבעה של הנשיא אובאמה צפו 37.8 מליון. לפי סקר של האיגוד הלאומי לפרסום ושיווק, סופר-בול סאנדיי הוא היום עם צריכת המזון הגדולה ביותר אחרי חג ההודיה, עם זינוק של 300% במכירת הפיצות והבירות, וכמובן שהוא יום שיא גם לבארים. אבל מתוך 12 מיליון האנשים, שלפי הסקר בילו את הערב בבארים ומסעדות, רק 3 מיליון מתעניינים בספורט הזה בשאר השנה.

 

5:30, בדרך לבאר: "אז מה תשעת המליונים הנותרים, שבכלל לא אוהבים פוטבול, עושים בבאר?” תחקרתי את מייק’ "ומה הטעם לצאת אם לכולם יש טלווhזיות ענקיות בבית?"

 

מייק הוא השכן שלי מלמטה, שנולד וגדל בברוקלין. הוא דווקא כן אוהב בירה ותמיד לובש כובע בייסבול, מה שעושה אותו לסמכות עבורי בענייני כל מה שהוא אמריקאי.

 

"חכי כשנגיע, אז כבר תביני".

 

ב-5:44 הגענו ל"ספייק היל", הבאר הענק ליד תחנת L בבדפורד. המקום שמקדיש את עצמו להופעות ג'אז, מיקרופון פתוח ותערוכות, התגאה הערב במסכי ענק, בירה מהחבית וכנפי ברביקיו. איירה, הבאונסר הקודר בכניסה, אישר שזה אכן מקום טוב לברר למה אלו שלא מתעניינים במשחק מגיעים לצפות בו: "מהמאתיים איש שכאן, אולי עשרה יודעים מה ההבדל בין רץ לקווטאר-באק" גיחך. לפחות אני לא לבד.

 

"אני בא לדברים האלה רק כדי לצחוק עליהם", העיר שכני לספסל, דניאל אירווינג, סטונדט לקולנוע בן 23. "האמריקנה, הפולחניות, הסנטימנטליות. ברור שרוב מי שכאן הערב לוקח את העניין בצורה צינית. תדעי לך...", אבל דניאל לא סיים את דבריו כי המשחק התחלף לפרסומות, ושכהילד במסיכת דארת' ויידר הצליח להניע את הפולקסוואגן מרחוד, דניאל שאג בהתלהבות. "ידעתי שזו תהיה טובה! שמתי 20 דולר על הפרסומת הזו".

 

מאחורי הבארמן היו תלויים גיליונות נייר גדולים, מחולקים למשבצות. לכל פרסומת יש משבצת, דניאל הסביר, ובכל משבצת רשומים מספרי הגרלה שמייצגים משתתפים. בסוף הערב יש הצבעה לפרסומת הטובה ביותר. אם הפרסומת של פולקסוואגן תיבחר, לדניאל יש בהגרלה סיכוי של 1 ל-4 להרים קופה של 250 דולר.

 

"יש גיליון הימורים לכל פרט הערב, מצבע השמלה של אגילרה ועד לשירים במחצית", הסביר לי פנקסן בשם אריק, שהרים את מבטו מהמחברת שלפניו רק כשפניתי אליו. "אבל רק ההימורים על המשחק באמת מעניינים. זה ספורט עם אוסף תרחישים ידוע מראש וניקוד קבוע לכל תרחיש. אז אם מכירים קצת את הספורט, יש בזה הרבה כסף". "זה חוקי?" תמהתי. "עד סכום מסוים", ענה אריק בגבות מורמות, "אחרי זה, זה כבר מתחת לשולחן".

 

ב-7:40 המערך המורכב של משחקים בתוך הבאר נראה כמתקרב לשיאו. מישהו על המסך חצה קו ועשרים איש הורידו עוד כוס בירה. מישהו הפיל את הכדור ועשרה אחרים פשטו בגד. שחקן נפצע ושטרות החליפו ידיים מתחת לשולחן. המשחק הגדול על המסך התפצל לעשרות משחקים קטנים בתוך הבאר, כל אחד מהם עם חוקיות משלו ולכל הנוכחים בחדר היה מה להרוויח או להפסיד מהמתרחש על המסך, בין אם הם מתעניינים בפוטבול או לא. זה משחק לכולם, כל אחד עם עצמו.

 

8:30: לקח לי עשרים דקות למצוא את מייק, שתוי ועירום למחצה, עם הראש על השולחן. מישהו אחר חבש בגאווה את כובע הבייסבול שלו. "מי ניצח?" מלמל, "לא שמתי לב", אמרתי כשאני מנסה לגרור אותו החוצה, "אבל כנראה שלא אתה".