משורר הזעם

סרט דוקומנטרי חדש של גידי דר ("אדי קינג") עוקב אחר אברהם שיין, מוכר שירים בשקל

הפרצוף הזה מוכר לכם. אתם מסתכלים בתמונה ובטוחים שמתישהו נתקלתם באיש הזה. אבל איפה, לעזאזל? במונית? בחוף הים? בפיצוציה? מה יש בו שגרם לו להחרת ככה בזכרון שלכם? אולי אלה הקמטים החורשים את פניו ומשווים לו מראה של אדם עם ניסיון חיים עצום? או אולי אלה העיניים הבורקות, אפלות, הזויות, שלא נותנות לך מנוחה מרגע שננעצו בך?

והנה הפתרון: מדובר באברהם שיין, שמסתובב בשנים האחרונות בתל אביב והסביבה ומנסה למכור לכם את השירים שלו בשקל. יש לו משימה, לשיין: למכור מיליון ספרוני שירה כאלה, ולטענתו הוא כבר עבר את המיליון. שיין הוא גיבור סרט תיעודי הנושא את אותו שם ומהשבוע יוקרן מדי שבת ב- 18:45 בסינמטק ת"א. את הסרט ביים וצילם גידי דר ("אדי קינג") שהתפנה לראיון קצר.

 

- איך נוצר הקשר ביניכם?

 

"הוא מכר לי ספר ברחוב, כמו לכולם. כבר באותה פגשתי קלטתי שיש פה משהו מעניין ושאלתי אותו לגבי אופציה של סרט. עברו עוד כמה חודשים עד שבפועל הגעתי אליו עם מצלמה והתחלנו".

הסרט נראה כמו קליפ מוצלח במיוחד של ת"א. הקצב תזזיתי ומדביק את ההתרוצצות של שיין ברחובות. בתוך כל הדינאמיקה המהירה הזו משולבים גם אשתו הראשונה ושני בניו, חברתו הנוכחית, מורה מבית הספר, פוליטיקאים ובנקאים שבשירותם עבד. אה, כן. שיין היה בעברו איש "הגון". הייתה לו עבודה מסודרת בבנק (הוא הגיע עד דרגת מנהל סניף), הוא היה חייל קרבי בצה"ל. הוא היה דובר של מפלגה.

דר מצליח לשרטט את מערכת היחסים העדינה והבעייתית בינו לבין שני הבנים שהותיר מאחור, היום אנשים מבוגרים. "איפה מצאת את החיזר הזה?", שואל אורן, הבן הגדול, ומתכוון לאביו. אבל שיין לא מטורף. אישיותו חזקה וכובשת, ניסוחיו, גם אם בשמיעה ראשונה מתקבלים כמוזרים ולא ברורים, הם בעלי עומק פילוסופי מרשים. יש בו משהו הזוי, יש בו משהו מצחיק, יש בו משהו עצוב אך גם מבהיל - בדיוק כמו הישראליות העכשווית שנראית כאילו היא עומדת לאבד את שפיות דעתה בכל רגע.

 

- זה מה שניסית להראות?

 

"כן. הסרט כולו נעשה בלי תחקיר קודם, אלא קרה תוך כדי. הדברים התגלו לי כמו שהם מתגלים למי שצופה בסרט. רציתי לקחת את הסרט למקום שיציג חווית רחוב ישראלית, עצבנית, מוטרפת, לא מודעת. לכן צורת הצילום הזו".

 

- לא היו רגעים במהלך הצילומים ששיין סרב להיחשף?

 

"לא, הוא בנאדם אמיץ שהולך עד הסוף. בעצם, כולם שם כאלה. ולגבי החושפנות - בסרט דוקומנטרי אין סיפור אם אין משהו בעייתי או אפל מאחוריו, אם הכל בסדר אין מה לספר. אם אין איבוד שליטה של המרואיינים גם הסרט יהיה פחות מעניין. אני חושב שמי שכבר מסכים ונכנס לזה, הולך עד הסוף. אני לא גנב בקטעים האלה. במהות אני בא מקולנוע עלילתי וכל הקטע הזה של להוציא מאנשים דברים תוך כדי הפעלת מניפולציות ובניגוד לרצונם זה לגמרי לא אני. אני לא ידרוס מישהו עם המצלמה, אצלי נותנים רק מה שרוצים לתת".

 

- אז למה בכל זאת דוקומנטרי?

 

"סרט עלילתי הוא דבר מאוד ארוך ומאוד מתסכל. הייתה לי מחשבה לעשות גם דוקומנטרי, שזה יותר זמין ובאותה תקופה גם הייתה לי מצלמה. 'שיין' הוא סרט שעשיתי לגמרי לבד. ביימתי וצילמתי לבד. הצילומים הם רק אני והוא וזה מאוד כייפי לקחת מצלמה ולעשות סרט שמגיב למציאות. יש בזה משהו מאוד חזק".

 

- אדי קינג היה סרט הזוי למדי. גם בשיין אפשר למצוא קווים דומים. אתה מחפש את זה בסרטים שלך?

 

"אולי זה בגלל שאני הזוי. כשאתה מסתכל על מציאות ובא לעשות ממנה סרט אתה מפרק ומרכיב אותה מחדש. יש כאלה שמרכיבים אותה דומה למה שהיא ויש כאלה שמרכיבים אותה מזווית לא מקובלת וקצת שונה. זו לא מציאות שלא קיימת, היא פשוט אחרת. מה שאני מנסה לעשות בסרטים שלי, מה שמעניין אותי, זה לחפש את האמת".