תסתירו לנו את המציאות, בבקשה

מאוד מרגיזים השמאלנים מחרבי המסיבות, המפריעים לתחושת האופוריה של עוצם ידנו, ומתעקשים לראות את הסכנה. לא נעים. לכן השליכו את ירמיהו הנביא לבור, לכן השליכו את חנוך לוין מהבמה, לכן רוצים לדעת מאיפה מגיע הכסף של ארגוני השמאל

המלחמה בשמאלנים נעצרה לרגע, אולי בשל בהלה זמנית בעקבות פרשנות היועץ המשפטי לכוונת חברי הכנסת: הבה נפגע בזכויות יסוד כגון חופש הביטוי, חופש המצפון וחופש ההתאגדות, ובלבד שנעצור את המציאות. נוח לנו, אנחנו בקונצנזוס, שוב אנחנו חשים ש"אום שמום", ורק אירגוני זכויות האדם האלו משביתים לנו את שמחת בית השואבה. שוב ושוב הם מראים לנו את פרצופה המדכא של המציאות. ואנו יוצאים בקריאה פטריוטית: יוסתר השמאל!

 

כדאי לדעת שלא מדובר בקטנות. הנה לא מכבר, בשעה שישנו תוך ידיעה שמובראק לעולם ועד, הלך אסף אדיב ופרסם במגזין האינטרנט "אתגר", כי "האופציה של הנצחת משטר מובארק אינה אלא אשליה".

 

ולא רק הוא הפר את חיק הנינוחות החמים. חנוך לוין מילא את התפקיד הזה בין שתי המלחמות – ששת הימים ויום הכיפורים. ישראל היתה באופוריה, אנחנו יכולים לכבוש את העולם בפחות משבוע, או כמו שלוין קרא לזה "מלחמת 11 הדקות". ישראל גם ידעה שיש לה ביד משהו הקרוי כוח ההרתעה, משהו שהושג בדין ובעוצם ידנו. ולכן, הסכמנו בינינו, לא נשקפת לנו סכנת מלחמה.

 

אבל באוגוסט 1968, שנה אחרי שהפכנו לגיבורי על, הציג חנוך לוין בתל-אביב את "את, אני והמלחמה הבאה". הוא חזה את המצב המתמשך של חרדת מלחמה מתמדת הרובצת על כל ישראלי: כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה - את ואני והמלחמה הבאה. כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה - את ואני והמלחמה הבאה".

 

זכרונות מהתנ"ך

התחזית המדוייקת של תחושת מלחמה שתלווה אותנו מאותו רגע ואילך הביאה להתקוממות אנשי ה"עוצם ידנו" שסקלו את הנביא בתארים שמאלן ובדרישות להוריד את השיקוץ מעל הבמות.

 

אז הכביד אלוהים את ידו והוריד עלינו את אסון יום הכיפורים. כתוצאה מכך אימצו אנשי הימינה-ימינה את ההבנה של לוין כי מלחמה היא בלתי נמנעת, ושוב - באיחור אדיר ותוך הוצאת הנבואה מהקשרה.

 

אל יכולת הזו לראות נכוחה, מצטרפת ההעזה לומר דברי אלוהים חיים נוכח כל הקהל, קצת כמו "אתה האיש" שהטיח נתן הנביא בדוד המלך.  אז מה עושים נגד החוצפנים חושפי האמת הללו? ועדות חקירה. גדולי האומה של הימין הפרלמנטרי יחקרו את מקורות המימון של ירמיהו הנביא. וכך ישתיקו את אותות האזהרה ואת הכתובות על הקיר ואפילו על הכותל.

 

הפעם נעצר המצוד ברגע האחרון, ונותר לעשות רק עוד צעד אחד: בחזון אחרית הימים, תאמר המדינה לנביאיה: אל תחפשו מקורות מימון, אנחנו נממן אתכם. וכך, רגע לפני שיגור זאב עם כבש, תעביר המדינה משאבים לחוזים ולגדולי הרוח של השמאל, ויסגרו סופית את הבור של ירמיהו.

 

אורה לב-רון, משוררת