ואם זה יגיע לסין? כלכלות המזרח מחפשות יציבות

איש אינו יודע האם דומינו המהפכות שמשתולל בעולם הערבי יעשה את דרכו גם אל המזרח הרחוק. לשלטון בסין יש סיבות רבות להיות מודאג. החל ממחירי הנפט שמזנקים ודרך אפשרות של שחזור מרד הסטודנטים. עכשיו הכלכלה צומחת, אבל לכולם ברור שמלחמות על השלטון לא יעשו לה טוב. ולא רק בסין

אפקט הדומינו שהחל במהפכת היסמין בתוניסיה, עבר למצרים ומשם לללוב, תימן, בחריין ואלג'יריה, מפיל קוביות נוספות מהאוטוקרטיה אל ההפיכה העממית. סין, ארץ תה היסמין בדרכה המתוכננת והמאופקת, ניצבת מהצד ובוחנת את התהליך ואת ההשלכות שלו. כיצד הוא עשוי (או עלול) להשפיע על הכלכלה הצומחת ביותר בעולם ועל העסקים הנעשים איתה.

 

בפועל החלה כבר עלייה מהירה במחירי הנפט, בארות קידוח נסגרים כאשר מהנדסים זרים ממהרים לתפוס את המטוס האחרון, והפיצוץ של צינור הגז בסיני לצד איומים של קדאפי להפציץ צינורות נפט ממהרים לשלוח יבואני נפט לקנות מכל הבא ליד לפני שהברז יסגר.

 

כלכלת סין תלויה במידה קריטית בנפט של המזרח התיכון. האפשרות שהפיכה באיראן תעצור את הנפט המגיע ממנה מדאיגה מאוד את כלכלת סין. צמצום באספקת הנפט ועליית מחירים מייקרים את התוצרת הסינית, מאיטים מאמצי פיתוח ועלולים להביא לייקור מוצרים בשוק הפנימי הסיני, מה שיכול ליצור תסיסה חברתית. עוד נשוב ונדבר על התסיסה החברתית.

שליט לוב קדאפי. יצית את בארות הנפט?

 

האירועים בבירות ערב מצביעים לעבר בייג'ינג ביותר מאשר דרך אחת. הנה דוגמא מפתיעה: ב-10 בפברואר פורסמה בכתבה של איוואן אוסנוס, הכתב של הניו יורקר בבייג'ינג, תמונה של מפגין מצרי נושא שלט כתוב בסינית מנדרינית: "על מובארק להתפטר".

 

למה דווקא בסינית? נהיגי סין שבונים בהתמדה את מעמדה של ממלכת המרכז כמעצמה מובילה בעולם, מן הסתם שמחו לראות ששלטים בהפגנות בעולם מופנים אל העיתונות הסינית ולא רק אל האמריקנית והאירופית. ישנו כאן ניצן ראשון של שינוי מגמה שמן הסתם עוד יימשך.

 

ניצני התקוממות בסין

התמונה הזאת לעת עתה היא בבחינת קוריוז. מה שמעסיק בימים אלה את אנשיו של הנשיא הו ג'ינטאו במידה רבה יותר הוא האפשרות שהדומינו יגיע לסין ויפיל שם קוביות מפלגתיות. ניצנים ראשונים כבר מתחילים להיראות: דיונים במדיות חברתיות סיניות על הצורך ביתר דמוקרטיה ובביעור השחיתות, וקריאות בבלוגים להפגנות שעד כה מזמנות מספר מועט של משתתפים ומפוזרות במהירות על ידי המשטרה.

 

האם הן ימשיכו להיות מצומצמות גם בהמשך? איש אינו יודע, אבל הזיכרון של מרד הסטודנטים שאירע ב-1989 עדיין טרי. ההתקוממות אז דוכאה בנחלים של דם, ואם הדברים יצאו מכלל שליטת המשטרה, בהחלט אפשרי כי שוב נראה מפגינים ניצבים מול טנקים.

מפגין בודד מול טנקים. תמונה היסטורית שהפכה לסמל.

 

התסריט הזה רלוונטי למדינות נוספות במזרח אסיה. למעשה הוא מדיר שינה מעיניהם של מנהיגי כל המדינות הבלתי דמוקרטיות במזרח הרחוק. מי תהיה הראשונה מחוץ למעגל האיסלאם שתיאלץ לשלוח חיילים לכיכר המרכזית? סינגפור? וייטנאם? ואולי באמת סין? יש לכך משמעויות אנושיות, יש לכך משמעויות גיאו-פוליטיות, יש לכך גם משמעויות כלכליות עמוקות.

 

השגשוג הכלכלי במזרח אסיה חובק מדינות בלתי דמוקרטיות רבות שאת חלקן מניתי כאן. המשותף להן הוא שהן עושות שימוש ביכולות השליטה שלהן כדי לקדם את הכלכלה באופן ריכוזי ומתוכנן.

 

ריכוזיות בעידן גלובלי

סינגפור עושה זאת עוד מימי "הנמרים האסיאתיים", סין העלתה זאת לרף גבוה יותר, ובשנים האחרונות מצטרפות אל המגמה גם מדינות דרום מזרח אסיה דוגמת וייטנאם. ההצלחה הכלכלית שלהן נבנית על בסיס היכולות של השלטון הריכוזי שכופה תנאי עבודה כרצונו, מעניק הטבות ומענקים ביד רחבה, מנייד פעילויות כלכליות למקומות העדיפות שאותם הגדיר, ומעל לכל דואג לשקט. שקט כלכלי, שקט מבחינת ביטחון האזרחים, שקט בכל תחום החיוני לאיש עסקים זר המעוניין להשקיע.

 

הגישה המקובלת היא שהמשטרים הללו ימשיכו להיות יציבים כל עוד הם יספקו לאזרחיהם שגשוג ומטרה כלכלית לחלום עליה. מדובר במשל האופניים: המשטר יציב כל עוד הכלכלה נעה קדימה, ברגע בו תעצור יפלו האופניים הצידה, ואיתם גם זה שרוכב עליהם.

 

האם זה נכון? כפי שראינו במדינות ערב, גם המשטרים שמספקים לתושביהם כלכלה יציבה ורווחה כלכלית לא חסינים מפני הפיכות. דברים משתנים בעולם, האינטרנט והטלוויזיה מספרים לכל בית על הנעשה במדינות אחרות, רמת ההשכלה עולה ואיתה יכולת החשיבה עולות בכל שדרות האוכלוסייה, והאוכל כבר אינו חזות הכול.

 

לצד המשותף גם קיים הבדל בסיסי בין משטרי מדינות ערב למשטרי מזרח אסיה. השליטה במזרח קפדנית ומעמיקה יותר, האינטרנט מנוטר, מילות חיפוש נחסמות, מעגלי מדיה חברתית נמצאים תחת מעקב, והניצנים של ההתקוממות מקבלים ויקבלו טיפול בשלבים מוקדמים יותר, אבל האם זה יספיק?

 

היסטוריה של מאבקים פנימיים 

קיימים כאן סימני שאלה רבים שלא ניתן לתת עליהם מענה ודאי. אולי יהיו הפיכות במזרח ואולי לא. ימים יגידו. כך או כך חיוני להציג את המשמעויות שיכולות להיות לאירועים כאלה. המשמעות המיידית בכל מדינה שתעבור תהליך כזה תהיה חוסר יציבות. כשחיילים מפטרלים ברחוב ואזרחים מציתים פחי אשפה הזרים ממהרים לעזוב, ההשקעות נעצרות וקשה לראות כיצד הכלכלה ממשיכה לצמוח בערכים שצמחה עד אז.

 

צפוי שבמקרה כזה העסקים שייפגעו במידה הרבה ביותר יהיו אלה שנמצאים במרכזי ערים שמטבען הן מרכזי ההתקוממות האזרחית. גם ככל שהעסק תלוי יותר בתנועה של מבקרים ומנהלים המגיעים מחוץ לאותה מדינה, הוא צפוי להיות פגיע יותר כאשר שדות תעופה נסגרים ונציגויות זרות מפנות את אזרחיהן.

 

בשלב הבא, כאשר הכיכרות טואטאו והמטוסים שבו לנחות, נותר חוסר ודאות, ובמצב כזה השוק הפנימי צורך בעיקר מוצרי יסוד החיוניים למחייה. המשקיעים נכנסים לעמדת המתנה והממשל המקומי (בין אם זה הממשל החדש שעלה, הממשל הזמני או הממשל הקודם ששמר על מעמדו) לא ממהר לקחת יוזמות כלכליות, מי בכלל חושב על כלכלה כאשר הסירה בקושי צפה על פני המים הסוערים?

 

השלב השלישי, שלב הייצוב של המשטר החדש שעלה, הוא האניגמה. ניתן רק לנחש לאן משטרים חדשים עשויים להנהיג את כלכלות אסיה שעזבו את האוטוקרטיה, אבל סביר להניח שמשטר דמוקרטי שאמנם יכבד הסכמים שחתם קודמו, לא יוכל ואולי גם לא ירצה לכוון את הכלכלה ביד ברזל כפי שהיה הדבר קודם לכן. להחלטות ועידת המפלגה לא יהיה אותו משקל שהיה להן קודם לכן, ואולי גם לא יהיו כלל החלטות כאלה, אולי לא תהיה מפלגה, אולי לא תהיה מדינה.

 

כן, מדובר קודם כל בסין. זאת ידעה לאורך תולדותיה מקרים רבים של מרידות פנימיות שגרמו לקרעים בלכידות המולדת. לעת עתה יכולים מנהיגי סין לחייך בסיפוק לנוכח השבתן של מקאו והונג קונג לצד שמירת השליטה בטיבט ובמערב סין למרות התנועות הבדלניות הפועלות בהן. מה יקרה ביום בו יעלה באש בניין מרכז המפלגה שבבייג'ינג? בעצם, גם וייטנאם כבר ידעה ימים של צפון ודרום.

 

טל רשף הוא יועץ ומרצה לתרבויות ועסקים בסין, מאמן עובדים ומנהלים לרילוקיישן. מרצה לתרבויות בחברות ובחוגי בית.